חודש: יוני 2007

המקור כאן.
ההשראה מכאן. כן, אתם לא טועים, זהו הת’רד הארוך ביותר שראיתם בימי חייכם.

(נכתב ע”י ערן אבירם)

אני כבר לא זוכר איך הגעתי אליו, אבל לפני כמה ימים גיליתי במקרה את הווב-קומיקס החדש של וואלה Zone. אני לא מת על וואלה, ועל ה-Zone הרבה פחות, אבל הקומיקס חמוד. הוא בטח ירד בתוך חודש.

הווב-קומיקס יורד למכנה המשותף ההומוריסטי הנמוך ביותר – פרסומות בערוץ 2 – ועושה את זה טוב. גם אנחנו עשינו את זה כמה פעמים בעבר, אבל מעדיפים להימנע בגלל שזה יחסית “זול” בשביל קומיקס שאמור להתמקצע בגיימינג. בשביל קומיקס בוואלה זה בסדר גמור, ואפילו רעיון מצוין בעיני.

*צליל פתיחה של סקראבס*
אחד הדברים שמבאסים אותי ב”וי בריבוע” הוא לשבת מול המסך אחרי 3-4 שעות עבודה ולהסתכל על תוצאה בגודל 540*540 פיקסל. הקוראים ודאי לא שמים לב לזה כי הם רואים רק את התוצאה הסופית, אבל אחרי שעובדים על 2000 פיקסל לכל כיוון ומתעמקים בכל תו וקפל, יש בכיווץ משהו…מכווץ. החדות של הקווים, הניואנסים של מיקום האישונים, הצבעוניות הרוויה, הקומפוזיציה של הדמויות…ואז מדביקים על הכל בלוני דיבור, מקטינים ושולחים למכבש הדפוס (קרא: האדמין של ויגיימס). מהצד שלי זה קצת מאכזב.

אז בשביל נחת הרוח שלי והצצה חד-פעמית בשבילכם, לחצו כאן בשביל וי בריבוע #177 בחמישים אחוז מגודלו המקורי, וללא בלובים לבנים!

Questionable Content הוא וובקומיקס שלא זכה למקום של כבוד ברשימת הלינקים עקב אי-התאמה ז’נרית, וגם כי לא הייתי אומרת שהוא קריאה הכרחית. למרות כל העדויות המפלילות הללו הוא קומיקס חמוד למדי, שעוקב אחרי ארבעה אנשים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, חובבי מוזיקת אינדי, ציניות ותרבות לצד-המיינסטרים, מה שמעצב את רוב ההומור כמילולי מאוד (אחלה!) ולפעמים תלוי-תרבות (מה? מי? שמות של להקות?). אחד השוסים ההומוריסטיים הוא פיינטסייז, רובוט אנתרופומורפי חמוד לאללה, שסביבו מתרחשים הכי הרבה הרס ורגעים קומיים, כמו שרק ניתן לצפות מיצור קטן בקומיקס של גדולים.

Questionable Content מתגאה ביותר מ-900 סטריפים ומתעדכן באופן יומי בין שני לשישי, שזה מרשים מאוד, בהתחשב בכך שהוא נראה לא רע בכלל. משעשע במיוחד לראות את ההבדלים בסגנון ובאיכות בין הסטריפים הראשונים לאחרונים, ומצחיק שבמהלך קריאה שוטפת לא שמים לב לזה. כנראה שזה אפקט הדודה הרחוקה (“כמה זמן לא ראיתי אותך! איך גדלת!”)

אם יש לכם שעה לשרוף כל יום, הכנסו לארכיון של Questionable Content. אם מתעלמים מהאמנות המעיקה של ההתחלה ומתגברים על הקושי בקריאת סטריפ שאינו מבוסס על פאנץ’ ליין קורע, זה נעשה סוחף ומהנה מאוד מהר.

(נכתב ע”י ערן אבירם)

לפעמים נראה שהם קצת זורקים. בשביל סטריפ כמעט-יומי עם שלושה פאנלים, יכלו לצייר לפחות סתם רקע כחול, לא? הוא אפילו אומר Oh, look at this one, יכלו להראות אותו מסתכל על מסך מחשב או משהו.

בכל מקרה, סטריפ משעשע. עד כה, כל סטריפ שבו העיניים של טייקו עולות באש הזעם הפנימית, הצליח לשעשע אותי. ראו אותי כמשועשע!

אחרי שערן פתח בפוסט ייצוגי ומדהים בעומקו ושבה אתכם לעולם פנימי וכל זה, אני מרשה לעצמי לגשת לתכל’ס ולהקדיש את פוסטי הראשון להסבר קצר על דרך העבודה שלי, או: גלגולו של סטריפ.
 
Part One: The Beginning
כל סטריפ טוב מתחיל בבדיחה מוצלחת. מה שלא מספרים לכם, הוא שבדיחה מוצלחת מתחילה בשעה ארוכה של סיעור מוחות, בדיחות קרש, רעיונות קומיים כושלים ולפעמים ריק מוחלט. טרם פיתחנו את הנוסחה שהופכת הומור למדע מדויק, ובינתיים אנחנו מגיעים בחשש ליום-סטריפ ומקווים שיצא מאתנו משהו.  עד כה אנחנו בסדר.
 
שלב 2: עור וגידים מטפוריים
קומיקס, בהיותו מדיום ויזואלי, מכריח אותנו לפרק את הבדיחה שלנו ולהתאים אותה לתצוגה, ובהרבה מקרים, לתצוגה ספציפית בעמוד ספציפי. בוי בריבוע כנראה כנראה שלעולם לא נעשה סטריפ שמורכב מעשרה פאנלים ברצף אופקי. בשלב הזה עולות שאלות שלפעמים נפתרות מבלי משים ולפעמים מצריכות מחשבה: כמה פאנלים צריך בשביל לספר את הבדיחה? מאיזו זווית יהיה הכי מצחיק/דרמטי/יעיל להראות את ההתרחשויות? מי יגיד מה ומתי? האם הפאנל השקט הזה נותן פאוזה מוצלחת או סתם מורח את הזמן?
 
אחרי כמה זמן (יותר משנתיים, בחיי!) של עשיה, התשובות לשאלות האלה הולכות ונעשות פשוטות יותר, אם כי לפעמים מגיעים רעיונות שמצריכים קצת יותר חשיבה.

שלב 3.5: הקווים הורודים
כשיש לנו רעיון מגובש, מגיע שלב 3, שאני נוהגת לכנות “יופי, אז אני הולכת לאכול ולראות האוס, חוזרת עוד מעט.” הוא פחות מעניין מבחינת תהליך עבודה (אם כי ראוי לציין שהאוס היא יופי של סדרה), ולאחריו מגיעה הפתיחה החגיגית של פוטושופ ותחילת העבודה. הבסיס לסטריפ נוצר בזריזות ובדרך כלל מורכב מ-3-4 מסגרות שחורות גדולות פי 4 מגודלן הסופי, לתוכן אני מתחילה לשפוך את הסקיצה, שכיום נעשית כולה על המחשב. מטרת הסקיצה למקם את הדמויות, לקבוע תנוחות, ביגוד ולפעמים הבעות פנים; בגדול – לתת בסיס לציור. בחירת הצבע, אגב, מקורה בעצלות: גווני האדום הם הראשונים שקופצים בבחירת צבע.