בלון דיבור

בעוד כשבוע יעלה עד ארבעה שחקנים, הקומיקס החדש של ערן אבירם ושלי, ואנחנו מנצלים את הימים שנותרו להרהורים בעבר, בהווה ובדרך שביניהם. ערן כתב בבלוגו טקטיקה על איך הגענו בעצם ליצור את הוובקומיקס הזה, והעלה זכרונות מימים עברו. עכשיו תורי!

רוצה לעשות וובקומיקס?

שיתוף הפעולה היצירתי הראשון של ערן ושלי היה וי בריבוע, וובקומיקס שרץ באתר משחקי המחשב ויגיימס. הייתי בחודש האחרון של השירות הצבאי כשערן ואמיר לוטן, העורך הראשי דאז של ויגיימס (ולימים הארט דירקטור שלי בעבודה על משחק הפייסבוק של משחקי הרעב), פנו אליי עם ההצעה, וכמאיירת גיימרית צעירה לא יכולתי שלא להסכים. באמת. הכוחות שממעל היו מחסלים אותי בו במקום אם הייתי אומרת "לצייר קומיקס גיקי? באתר גדול ומוכר? בתשלום? לצד חברי הטוב? עם חופש אמנותי די מוחלט? לא תודה! לא הקומיקסאית הזו."

ואכן היה לנו חופש יצירתי, שהלך וגדל ככל שהקומיקס צבר ותק. אחת הפעמים הבודדות שאני זוכרת שהעורך הראשי הטיל וטו היתה בסטריפ הראשון שאי פעם ציירתי, שעולה כאן לרשת בפעם הראשונה:

הוא לא התלהב מסגנון הצביעה לסטריפ הזה, ולקומיקס באופן כללי. מאוחר יותר קיבלתי ממנו אימייל עם הכותרת "יופי של צביעה", שורת הטקסט "אנחנו יכולים לעשות כזה?", ושני קבצים מצורפים של סטריפים מהממים ביופיים מהוובקומיקס המצליח Penny Arcade. בראש חשבתי "אין שום סיכוי שבעולם", למייל הגבתי "ננסה", והסטריפ הבא – והראשון שהתפרסם, עד כמה שזה נראה מוזר – יצא ככה:

[הסטריפ המלא]

לא בדיוק העבודה המהוקצעת והחיננית של מייק קרהוליק, אבל הי, גם הוא התחיל איפשהו.

הדמויות

בערך חודש וחצי אחרי שהתחיל הקומיקס היתה לנו בדיחה שדרשה שתי דמויות גנריות של גיימרים, ובלי שידענו נוצרו הדמויות הראשיות שלנו.

די מהר החבר'ה התחילו להופיע בכל בדיחה שעסקה בגיימרים ופיתחו אישיות. אחרי כמה חודשים אחד מהם אפילו כיכב בנסיון הראשון שלנו להכניס עלילה מתמשכת על פני כמה סטריפים, ובסוף השנה הראשונה הם כבר נראו שונים מאוד מההופעה הראשונה והחפוזה שלהם.

כשיכולנו להעלות קומיקס כזה, היה ברור שירון ורועי (על שם חברים משותפים) הם דמויות ראשיות.

הסיפור

רוב הסטריפים בוי בריבוע (שם שהגיע כשנהיה ברור שהקומיקס עומד בפני עצמו והוא כבר לא רק "הקומיקס של ויגיימס") היו בדיחות שעמדו בפני עצמן, אבל לאט לאט נוצרו בדיחות רצות וממים שהפכו לחלק מחיי הדמויות, כמו הדיסקומבבולטור שהלך וקרם עור וגידים, או יוליה שהופיעה בפעם הראשונה כבדרך אגב, ואז הצטרפה לקאסט באופן די קבוע ואפילו הדוק.

פה ושם העזנו והתחלנו ברצפים של כמה סטריפים שממש בונים עלילה מתפתחת, למשל כשירון התחיל את קמפיין השיווק של הדיסקומבבולטור ודמות חדשה כמעט הצטרפה לקאסט בעקבותיו. קיבלנו את התחושה שהקוראים לא מתים על קווי העלילה האלה, והבא שניסינו, מופרך אפילו בסטנדרטים של וי בריבוע, היה כנראה קפיצת הכריש (או התנין) של הקומיקס. אבל הי, לפחות היינו מודעים לזה.

היה שלום, וי בריבוע

וי בריבוע נגמר בגלל חוסר זמן ואנרגיות, אבל בחיי, גם היום אני עדיין משועשעת מכמה מהדברים שעשינו, ואם אנשים היום עדיין זועקים "זה זז כשמזיזים אותו!" בתגובות פייסבוק, כנראה ששעשענו עוד כמה. 

חלק מהסטריפים אפילו עשו סבבים באינטרנט ועדיין צצים מדי פעם, גורמים לנו לסטור לעצמנו מנטלית על שלא הטמענו שורת זכויות יוצרים או לינק בכל קבצי הקומיקס – אחד הלקחים שלקחנו איתנו ל"עד ארבעה שחקנים".

מעט על הארט

הסטריפים הראשונים של וי בריבוע צוירו ביד ונסרקו לפוטושופ, כמו בימי הביניים. די מהר עברתי מציור הסטריפ במלואו ובפירוט בעפרון לסקיצות יותר חפוזות, ועד לקשקוש מהיר של אלמנטים והרכבתם בסדר הנכון כבר בפוטושופ.

זכרתי שדי מהר זנחתי את העפרונות ועברתי לסקיצות דיגיטליות, אבל כשחיפשתי שלבי עבודה בקבצי וי בריבוע ישנים התפלאתי לגלות שרוב הסקיצות שלי לא היו יותר מורכבות ממשהו כזה:

[לסטריפ המלא]

לקראת הסוף הן נהיו קצת יותר מפורטות, כנראה כי רציתי לשמור על קונסיסטנטיות במראה הדמויות הקבועות:

אבל נראה שבאופן כללי סמכתי הרבה יותר על כישורי האינק החופשי שלי מכפי שאני עושה היום, כי הנה סקיצה לעומת ארט סופי של מתנה שציירתי ליום הולדת של חברה טובה לפני כמה חודשים:

אולי גילי המופלג גרם לי להיות זהירה ופחדנית יותר עם דיו (שהוא דיגיטלי ואפשר למחוק ולשנות אותו כמה שרוצים, כן?), או פרפקציוניסטית מדי בשביל להמשיך ישר לקו הסופי בלי לקבל אישור על הסקיצה מהארט דירקטור בראש. אולי יכול להיות מעניין לנסות לחזור לעבודת דיו ישר על קשקושים בלתי ברורים.

זה בהחלט משהו לחשוב עליו בעבודה על הקומיקס החדש, שעליו אדבר סוף סוף בפוסט הבא.

אביב

הדי הפיצוצים בארץ אולי לא מגיעים עד לונדון, אבל אדי הדכדוך נישאים עד לכאן על גבי אתרי חדשות, רשתות חברתיות ושיחות וואטסאפ עם המשפחה. אין לי שום כוונה לדבר על המצב – מלבד לאחל לשלום כולכם ולקוות שהוא יחזור בקרוב לשגרה (for a given value of שגרה בישראל); במקום זה, הנה פוסט על הפעילות החביבה עליי גם בעתות שלום וגם בעתות מלחמה: אסקפיזם! והפעם, בצורת טלויזיה.

יש הרבה אתרים שמספקים ביקורות ודעות על סדרות טלויזיה, אבל כמעט אף אחד מהם לא מספק את דעתי על סדרות טלויזיה, ובטח רק בחלק קטן מהם יש גם ציורים קטנים לצד הטקסט, שמתפקדים כתירוץ לבעלת בלוג שעוסק באיור ללהג על סדרות טלויזיה. אז להלן הסדרות שמרכיבות את רשימת הצפיה שלי, ראו הומלצתם (או, במקרים מסוימים, הוזהרתם):

הטובות

Rectify
בקצרה: אסיר נידון למוות משתחרר אחרי 19 שנה כשראיות חדשות עשויות להוכיח את חפותו, וחוזר לעיירת הולדתו, שרוב תושביה עדיין מאמינים שהוא אשם.
זו סדרה לא קלה ודי איטית, אבל הכתיבה מצוינת, השחקן הראשי נפלא, ויש עוד כמה שחקני משנה שעושים יופי של עבודה. תנו לה הזדמנות והיא תשבור לכם את הלב מכל כיוון, אבל תספק גם רגעים מקסימים. ואז תשבור לכם את הלב איתם.

Orphan Black
בקצרה: בחורה נוכלת (עם לב זהב וכל זה) עדה להתאבדות של בחורה שנראית בדיוק כמוה, ונגררת לתוך קונספירציה מסתורית. זה בערך מכסה את הפרק הראשון ומשם זה נעשה יותר מורכב והרבה יותר מגניב, אבל אם לא שמעתם עליה כלום, אני מעדיפה לא לספיילר אפילו קצת.
העונה השניה שלה אמנם נגמרה לפני שבועיים-שלושה, אבל זה מספיק קרוב בשביל לא להשמיט אותה מהרשימה, כי אני חושבת ש-Orphan Black היא הסדרה שאני הכי נהנית ממנה כרגע. היא משלבת עלילה מעניינת ומפתיעה עם שחקנית ראשית מבריקה (ושחקן משנה לא פחות מוצלח), מסתורין ומתח שעושים את העבודה והומור במקומות הנכונים. שמחתי מאוד לשמוע שהיא חודשה לעונה שלישית.

The Leftovers
בקצרה: לפני 3 שנים כ-2% מאוכלוסיית העולם פשוט נעלמה. פוף. הסדרה עוקבת אחרי "הנשארים" בעיירה אמריקאית אחת, והיא של HBO, אז הכל דרמטי ומלא תככים.
זו אחת מהסדרות מז'אנר "לא נגיד לכם מה קורה, רק נחשוף קצת כל פעם באופן שישאיר אותכם עם יותר תהיות מאשר תשובות", אבל היא עושה את זה בצורה מסקרנת יותר ממרגיזה, ושמה פוקוס לא על כמה הכל מסתורייייי, אלא על האנשים בעיירה וההתמודדות שלהם עם ההעלמות ועם החיים שאחריה. כבונוס, יש לה קטע פתיחה מאוד יפה.

Suits
בקצרה: עורך דין סופר מוצלח וסופר מלא בעצמו לוקח תחת חסותו גאון צעיר שממש טוב בלהתחזות לעורך דין, ואז הם עורכי דין ביחד. זו סדרה על עורכי דין.
יש מלא סדרות משפטיות, אבל מה שאני אוהבת ב-Suits זה שהיא לוקחת את עצמה בקלות. יש בה המון הומור, וגם אם לפעמים העלילה הולכת למקומות דרמטיים והרי גורל, היא אף פעם לא מרגישה מעיקה או מלאת פאתוס בצורה מגוחכת (מלבד קטעי "בפעם הבאה ב-Suits" שהם כל כך דרמטיים ומוגזמים שאני יכולה רק להניח שזה מכוון).

Last Week Tonight
בקצרה: תכנית סאטירה שבועית על אירועי השבוע האחרון – בעולם ובארצות הברית במיוחד – בהנחיית ג'ון אוליבר, הבריטי ההוא מהטודיי שואו ומקומיוניטי.
לא יצא לי לראות תכניות סאטירה מלבד קטעים בודדים פה ושם ששותפו ברשתות חברתיות, אבל Last Week הומלצה ע"י כל כך הרבה אנשים שהייתי חייבת לנסות, ובינתיים אני נהנית ממנה נורא. ובכן, אולי נהנית זה לא הפועל הנכון, כי זו חצי שעה של ביקורת הומוריסטית על דברים נוראיים שקורים – והדברים שקורים הם בהחלט נוראיים – אבל אני מחכה לפרק חדש כל שבוע. הנה דוגמה.

הרעות

True Blood
בקצרה: זה דרום ארצות הברית ויש ערפדים. ועם הזמן גם כל שאר הזנים המיתולוגיים המתרבות הפופולרית.
האינטרנט טוען שטרו בלאד היא גאונית וחתרנית ומלאה במטפורות לעולמנו, וכל זה יכול מאוד להיות, אבל זה עטוף היטב במספר שכבות של טראש נוטף דם וסקס. אני לא ממש אוהבת אף אחד מאלה בסדרות הטלויזיה שלי, אבל נשארתי עם טרו בלאד עד עכשיו כי הטראש מחוזק היטב בהומור עצמי, והכל כל כך מטופש עד שזה כמעט כיף. לאורך שש העונות הקודמות היא הלכה ונעשתה מגוחכת יותר ויותר, אבל עדיין כיפית מספיק בשביל להחזיק לעונה השביעית והאחרונה.

Under the Dome
בקצרה: כיפה מסיבית, שקופה ומסתורית נוצרת סביב עיירה אמריקאית, שתושביה נעים בין אטומים להחריד לבין גיבורים-בעל-כורחם מעייפים.
סיכמתי את העונה הקודמת בפייסבוק במילים אלה: "Under the Dome התחילה עם רעיון מסקרן, נעשתה די מטופשת תוך שניים-שלושה פרקים, ומאז הדרדרה לתצוגה יוצאת דופן של כתיבה גרועה, דמויות מגוחכות ומסתורין בחצי שקל. וכמובן שהיא חודשה לעונה נוספת." וכמובן שהייתי צריכה לנסות לפחות את הפרק הראשון של העונה הזו. הסדרה הזו נמצאת בתחתית רשימת הצפיה שלי, אבל כשנגמרות האופציות האחרות אני חוזרת אליה כמו שחוזרים לטוקבקים ב-Ynet: בשביל לפעור פה, לצעוק קצת על המסך ואז להצטער על 50 הדקות האלה שבזבזתי מחיי ולהבטיח שלא אעשה זאת שוב. עד השבוע הבא.

Dominion
בקצרה: אחרי מלחמת המלאכים באנושות (יאפ), בני האדם שנותרו צריכים לשרוד מול המלאכים המרושעים, בהנהגת מיכאל המלאך המורד (יאפ) ו"הנבחר" שגורלו להציל את האנושות. האם הבחור הצעיר והנאה שרק רוצה להיות חייל ולשרוד ולהיות טוב לב ולהציל ילדים ולאהוב את בת המושל הוא הוא "הנבחר"? לא, לא יתכן, אלו הרי רק סיפורי אגדות! (ספוילר: זה הוא).
ניסיתי שני פרקים, שהיו שני פרקים יותר מדי. ג'יילס כשחקן משנה רק עושה את הכל עצוב יותר.

הלא החלטתי עדיין

Extant
בקצרה: האלי ברי חוזרת ממשימה של שנה בחלל, וקורים לה דברים מוזרים. כמו כן, הבן שלה הוא רובוט.
יש לי אנטי להאלי ברי מאז שהיא הרסה את האקס-וומן החביבה עליי, אבל העתיד בו מתרחשת הסדרה הזו נראה מעניין, ואיכות ההפקה בינתיים מאוד מספקת. אתן לה עוד כמה פרקים בשביל שהדמויות והעלילה יסגרו על עצמן.

The Last Ship
בקצרה: ד"ר McSteamy מהאנטומיה של גריי הוא קפטן של ספינת צי שמלווה מדענים למשלחת מחקר בקוטב הצפוני. אחרי כמה חודשים מסתבר שמטרת המשלחת היתה למצוא תרופה לוירוס אלים, שבזמן שהם היו בחופשה בצפון, השמיד את רוב אוכלוסיית העולם.
בינתיים לא מלהיב אבל גם לא רע, ואחת הסדרות הבודדות מהז'אנר שהדמויות בה פועלות באופן הגיוני יחסית במקום לעקוב אחרי טרופים תסריטאיים מגוחכים. עם זאת, יש לה וייב מוזר של סדרות משנות התשעים, כולל האיש הרע הסובייטי הטיפוסי.

Halt and Catch Fire
בקצרה: דרמה על התפתחות המחשבים האישיים בתחילת שנות השמונים.
זה נשמע משעמם, ומדי פעם זה באמת משעמם. אבל אז זה מלהיב! ואז אתה נזכר שהם בסך הכל מהנדסים מחשב. אבל אז יש דרמה! ואז זה משעמם שוב. נקודת המשיכה העיקרית שלי היא לי פייס, אבל הוא פחות מעניין כאיש חזון של תעשיית המחשוב מאשר היה כאופה פאי או כמלך האלפים.

Penny Dreadful
בקצרה: חוקר ארצות, קאובוי ומוזרה אחת נלחמים בכוחות האופל בלונדון הויקטוריאנית, ויש גם את ד"ר פרנקנשטיין, דוריאן גריי וחברים.
הסתיימה עונה שלמה של הסדרה הזו ואני עדיין לא בטוחה איך אני מרגישה לגביה. היא ללא ספק מרשימה למראה, ומקאסט כזה של דמויות ספרותיות לונדוניות אני לא יכולה להתעלם, אבל כל העסק הרגיש כל כך מלא פאתוס משתפך שלעתים היה פשוט לא נעים לצפות. בפרקים האחרונים העלילה ממש הביאה את הדמויות לבמת תאטרון, אולי כדי לשקף את וייב המחזה בשני-פני שהסדרה ניסתה ללכת איתו. סביר להניח שלפחות אנסה את העונה הבאה, בתקווה שאווה גרין לא תשחק בה כל כך חזק.

Crossbones
בקצרה: מסתבר שהפירט הידוע לשמצה שחור-הזקן עדיין חי, ומוזר מכך: הוא ג'ון מלקוביץ'.
אני אוהבת פירטים, אני אוהבת את ריצ'רד קויל (ג'ף מ-Coupling) בתפקיד הכמעט-ראשי, אבל אני לא יכולה להתרגל לג'ון מלקוביץ' כבלאקבירד, בטח שלא אחרי איאן מקשיין בשודדי הקריביים.

Honourable Mentions

The Musketeers
בקצרה: הרפתקאות שלושת המוסקטרים (ודארטניאן!).
הכי כיף זה סוואשבאקלינג, במיוחד כשהוא לוקח את עצמו בקלות, ובמיוחד כשמחליפים את כל המבטאים הצרפתים במבטאים בריטים. היא חוזרת לעונה שניה ב-2015, ואני חושבת שעד אז אראה את הראשונה שוב, כי איזה כיף היה.

Deadwood
בקצרה: קורות העיירה דדווד במערב הפרוע, על כל השחיתות, הפשע וכותנות השינה הנוראיות.
דדווד על שלוש עונותיה הסתיימה לפני שמונה שנים, אבל רק לאחרונה ראיתי אותה, ואיזה תענוג זה היה. הזכרתי קודם את איאן מקשיין כבלאקבירד, אבל הוא נולד בשביל לשחק את אל סוורנג'ן, בעל בית הבושת שמושך בכל החוטים בעיירה ברמות משתנות של אלימות. יחד עם אוסף דמויות משנה מוצלחות וכתיבה מחוכמת, הסדרה הזו גרמה לי לאהוב את המערב הפרוע. או לפחות, את המערב הפרוע כפי שהוא מוצג בסדרה הזו.

וכמובן שמרו על עצמכם, והלוואי שהמצב ירגע בקרוב ושכל עניין כיפת הברזל הזה לא ידרדר כמו Domes אחרות שאני יכולה לחשוב עליהן.

סוף שבוע טוב ורגוע,
אביב