בלון דיבור

Questionable Content הוא וובקומיקס שלא זכה למקום של כבוד ברשימת הלינקים עקב אי-התאמה ז'נרית, וגם כי לא הייתי אומרת שהוא קריאה הכרחית. למרות כל העדויות המפלילות הללו הוא קומיקס חמוד למדי, שעוקב אחרי ארבעה אנשים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, חובבי מוזיקת אינדי, ציניות ותרבות לצד-המיינסטרים, מה שמעצב את רוב ההומור כמילולי מאוד (אחלה!) ולפעמים תלוי-תרבות (מה? מי? שמות של להקות?). אחד השוסים ההומוריסטיים הוא פיינטסייז, רובוט אנתרופומורפי חמוד לאללה, שסביבו מתרחשים הכי הרבה הרס ורגעים קומיים, כמו שרק ניתן לצפות מיצור קטן בקומיקס של גדולים.

Questionable Content מתגאה ביותר מ-900 סטריפים ומתעדכן באופן יומי בין שני לשישי, שזה מרשים מאוד, בהתחשב בכך שהוא נראה לא רע בכלל. משעשע במיוחד לראות את ההבדלים בסגנון ובאיכות בין הסטריפים הראשונים לאחרונים, ומצחיק שבמהלך קריאה שוטפת לא שמים לב לזה. כנראה שזה אפקט הדודה הרחוקה ("כמה זמן לא ראיתי אותך! איך גדלת!")

אם יש לכם שעה לשרוף כל יום, הכנסו לארכיון של Questionable Content. אם מתעלמים מהאמנות המעיקה של ההתחלה ומתגברים על הקושי בקריאת סטריפ שאינו מבוסס על פאנץ' ליין קורע, זה נעשה סוחף ומהנה מאוד מהר.

(נכתב ע"י ערן אבירם)

לפעמים נראה שהם קצת זורקים. בשביל סטריפ כמעט-יומי עם שלושה פאנלים, יכלו לצייר לפחות סתם רקע כחול, לא? הוא אפילו אומר Oh, look at this one, יכלו להראות אותו מסתכל על מסך מחשב או משהו.

בכל מקרה, סטריפ משעשע. עד כה, כל סטריפ שבו העיניים של טייקו עולות באש הזעם הפנימית, הצליח לשעשע אותי. ראו אותי כמשועשע!

אחרי שערן פתח בפוסט ייצוגי ומדהים בעומקו ושבה אתכם לעולם פנימי וכל זה, אני מרשה לעצמי לגשת לתכל'ס ולהקדיש את פוסטי הראשון להסבר קצר על דרך העבודה שלי, או: גלגולו של סטריפ.
 
Part One: The Beginning
כל סטריפ טוב מתחיל בבדיחה מוצלחת. מה שלא מספרים לכם, הוא שבדיחה מוצלחת מתחילה בשעה ארוכה של סיעור מוחות, בדיחות קרש, רעיונות קומיים כושלים ולפעמים ריק מוחלט. טרם פיתחנו את הנוסחה שהופכת הומור למדע מדויק, ובינתיים אנחנו מגיעים בחשש ליום-סטריפ ומקווים שיצא מאתנו משהו.  עד כה אנחנו בסדר.
 
שלב 2: עור וגידים מטפוריים
קומיקס, בהיותו מדיום ויזואלי, מכריח אותנו לפרק את הבדיחה שלנו ולהתאים אותה לתצוגה, ובהרבה מקרים, לתצוגה ספציפית בעמוד ספציפי. בוי בריבוע כנראה כנראה שלעולם לא נעשה סטריפ שמורכב מעשרה פאנלים ברצף אופקי. בשלב הזה עולות שאלות שלפעמים נפתרות מבלי משים ולפעמים מצריכות מחשבה: כמה פאנלים צריך בשביל לספר את הבדיחה? מאיזו זווית יהיה הכי מצחיק/דרמטי/יעיל להראות את ההתרחשויות? מי יגיד מה ומתי? האם הפאנל השקט הזה נותן פאוזה מוצלחת או סתם מורח את הזמן?
 
אחרי כמה זמן (יותר משנתיים, בחיי!) של עשיה, התשובות לשאלות האלה הולכות ונעשות פשוטות יותר, אם כי לפעמים מגיעים רעיונות שמצריכים קצת יותר חשיבה.

שלב 3.5: הקווים הורודים
כשיש לנו רעיון מגובש, מגיע שלב 3, שאני נוהגת לכנות "יופי, אז אני הולכת לאכול ולראות האוס, חוזרת עוד מעט." הוא פחות מעניין מבחינת תהליך עבודה (אם כי ראוי לציין שהאוס היא יופי של סדרה), ולאחריו מגיעה הפתיחה החגיגית של פוטושופ ותחילת העבודה. הבסיס לסטריפ נוצר בזריזות ובדרך כלל מורכב מ-3-4 מסגרות שחורות גדולות פי 4 מגודלן הסופי, לתוכן אני מתחילה לשפוך את הסקיצה, שכיום נעשית כולה על המחשב. מטרת הסקיצה למקם את הדמויות, לקבוע תנוחות, ביגוד ולפעמים הבעות פנים; בגדול – לתת בסיס לציור. בחירת הצבע, אגב, מקורה בעצלות: גווני האדום הם הראשונים שקופצים בבחירת צבע.

לקרוא את ההמשך »

(נכתב ע"י ערן אבירם)

כן, כן, כן, הפוסט הראשון צריך להיות ייצוגי ומדהים בעומקו, לשבות את הקורא לעולמי הפנימי המרתק לכדי היסטריה. יש לי רעיון יותר טוב: בואו נתלונן.

תגים הם המצאה מבריקה. הם מסדרים את האינטרנט באופן חכם ונועז, ואפילו שזה גיקי להחריד להגיד זאת, הם גם עושים לי טוב בלב. אני רואה תגים, כבר יותר מגניב לי – ואני חושב "מי שמאחורי האתר הזה הוא בטח נורא מגניב, שאחרי הכל הוא משתמש בתגים.
"רגע, יש לו גם קישורים לאתרים שאני אוהב? הוהו, כמה שהוא מגניב. דירוג המגנב שלו עלה ב-2.5.
"האם אני מזהה גם קישורים ל-digg וטכנוקרטי? גמרנו. אני אתחתן עם האיש הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה."
…וכן הלאה.

ואז באים ונותנים לי בלוג, ופתאום אני צריך להשתמש בתגים. אז כן, אני רוצה להתחתן עם עצמי, אבל הנה כבר התחיל הויכוח הפנים-משפחתי הראשון: איזה תגים לשים? על מה, בעצם, אני עומד לדבר בבלוג הקומיקס, ואיך אפשר לנסח את זה באופן משעשע במילה או שתיים?

אז חשבתי לגמרי בעצמי על "גיימינג" (כי בכל זאת, יהיה כאן גם גיימינג), ועל "ווב-קומיקס", ועל סרט, כי יש סרטי קומיקס, ו-"המלצות וביקורות" ולעומתו "תלונות וטענות". טכנית אביב היא זאת שהוסיפה את ה-"טענות", אבל היא בנתה על רעיון קודם, בבירור. אבל האם זה מספיק תגים? איך אדע?

הציעו לי לעשות תגים של "נבלים" (נוולים?), אבל אני לא יודע כמה יצא לי לדבר דווקא על נוולים (נבלים?) של קומיקס. אני מחבב את מגנטו, ודוקטור דום הוא כזה… ירוק כזה, ו, ארמ, זהו פחות או יותר. איזה נב\וולים עוד יש בכלל? היום כולם כל כך פוסט-מודרנים, מלאים ביסורים, כבר אין נבל מנוול אמיתי שפשוט רוצה להשמיד את העולם כי בא לו. לא מגיע להם תג.

אז חשבתי על תגים לכל מותג, למשל Y the Last Man או Powers, ששניהם מגניבים ואשמח לדבר עליהם. אבל כמה כבר אדבר עליהם? פוסט אחד? שניים? אמליץ עליהם פעם אחת, ואז…
רגע, ואז יצאו עוד חוברות שלהם. לגמרי שכחתי – כל הזמן יוצאות חוברות חדשות! ואני אקרא אותן, ואז אשטח את דעתי על הנייר הדיגיטלי כאילו אין אף אחד שיעצור אותי (אביב, זה התפקיד שלך כאן). מצוין, אז הנה מצאנו עוד תג.

האמת, זה די מספיק. בוודאי יצוצו עוד תגים בהמשך, ככל שנכתוב. לא באמת צריך לדאוג לגבי העניין הזה, נכון? בלוג קומיקס אומרים לי, אז כתוב על קומיקס. אז הנה, אני מפסיק לכתוב על הכתיבה על קומיקס, ובפעם הבאה אדבר על העניין עצמו.

ובמילים אלו ממש צץ התג האחרון, "מטא". יום נעים לכולם.