בלון דיבור

או: איך טים עושה CAD.

 למי שלא ראה את הסרטון הזה כשהוא יצא לראשונה, כדאי להשלים חסרים עכשיו. נראה שאנשים מאוד נהנים להסתכל על אמנים מציירים, והסרטון הזה הוא הדגמה נהדרת, מאפס ועד הציור המוגמר, בריל-טיים (רק פי עשר מהר יותר). וחשוב מכך – הוא נעשה על סינטיק, משאת נפשו של כל אמן דיגיטל. זו לחלוטין אשמתו של טים שיש לי אחד כזה בבית היום.

ונכון שהוא הקומיקסאי ש*הכי* נראה כמו הדמות הראשית שלו?

להסביר בדיחות זה אחד הדברים הצולעים שאפשר לעשות.

לא חשוב כמה הבדיחה עובדת בראש או אפילו במהלך סיעור מוחות, ברגע שאני צריכה לספר למישהו על מה הסטריפ הולך להיות אני רוצה למות מרוב שזה נשמע גרוע. כמו שאמר ג'וס וודון – באפי היא יופי של סדרה לכל הדעות (ולאלה שלא עדיף להן לשמור על שקט) אבל כשצריך להסביר למישהו, מסתבר שזה "על נערה שצדה (סליחה, קוטלת!) ערפדים".

אבל גרוע יותר מלספר על רעיון לבדיחה הוא להסביר בדיחה אחרי שהיא כבר בוצעה. לא חשוב כמה אנשים נפלו ממנה, ברגע שמישהו לא הבין ומישהו אחר הסביר לו, הבדיחה מתה. חברים, בואו נציין את 24/7 כיום ללא הסברה של בדיחות. כי גם להן מגיע צ'אנס.

(נכתב ע"י ערן אבירם)

לפני כמה ימים עלה הסטריפ הזה, ולא שעשע אותי; משחק מילים שקוף על הקיר הרביעי, גיחי. טים יודע לעשות יותר טוב מזה.
אבל היום פתאום יצא לי במקרה להגיע לעמוד הראשי של CAD, עליו אני מדלג אוטומטית כי הקישור שלי הוא ישירות לעמוד הסטריפ – סליחה, לא נורא מעניין, באתי בשביל הקומיקס (פפט, מי בכלל ירצה לקרוא על מה שכותבים… היוצרים…. ארר.)
בכל מקרה. היום במקרה ראיתי את הפוסט הנוכחי, והכל התבהר: זהו הסטריפ ה-1,000 של CAD! דבר ראשון, הרבה מזל טוב, זה כבוד רב ומעיד על תכונות אופי חיוביות רבות. מי ייתן ותמצא שידוך. הלוואי עלינו כזאת התמדה וכזה כוח הישארות. דבר שני, לא, מצטער, זה עדיין לא עושה את הבדיחה הזו למשעשעת יותר.

(וכן, אני יודע ששמות הסטריפים רשומים עליהם בצד ימין למעלה, אבל מי שם לב אליהם?)

אחרי שנים של יצירת קומיקס, בהתחלה לדפוס ועכשיו לרשת, המסקנה ברורה: אי אפשר לרצות את כולם. יוצרים מכל הקשת האמנותית ודאי יסכימו איתי, אבל בהיותי הקומיקסאית האגואיסטית שאני, אקבע בהחלטיות שבקומיקס זה אפילו יותר ככה מהשאר. אולי זה בגלל שתרבות הקומיקס בארץ עדיין מסתכלת אל אחיותיה הגדולות בחו"ל לאישור, ואם משהו לא מתאים לתבנית הוא נפסל די מהר. אולי זה בגלל שקוראי הקומיקס בארץ הם לרוב קוראי-קומיקס-מחו"ל, וטוב להם בנישתם מכדי לנסות משהו אחר (אותיות ניקוד קדושות, באטמן, עברית בקומיקס?!). אולי זה ככה בכל מקרה, בכל מקום ובכל תחום, ואני רק מכירה את זה מזווית הראיה הצרה של יוצרת קומיקס ישראלית.

בכל מקרה, שני הסטריפים האחרונים של וי בריבוע שהתחילו קשת סיפור אותה הזכרתי ממש לאחרונה, לא מתקבלים בעין יפה כל כך. לפחות לא לפי התגובות. אני יכולה רק לקוות שאלו פקפוקים ראשוניים ושאם נדבוק בדרכנו אנשים יראו את הקסם של סיפורים מעבר ל"מעט מאוד כתוב אבל עם הומור שנשאר רק לאותו סטריפ קומיקס".

לא בא לי לתקן כרגע באנרים או להכין Mock-up לשינוי טקסט או לטרוח על אייקונים משעממים או לארגן משימות או לחקור על האלווין.

בא לי לעבוד על הציור הזה, חלק מאתגר נוסף ב-CGIsrael בנושא "פורטרט עצמי מהגלגול הקודם".

בא לי לסיים את הציור שהתחלתי לפני חודשים של הדמויות שלנו ממערכת משחק התפקידים של WoW.
בא לי לשחק עם נינג'ות וסייפים ווולברין וטאורנים ואפילו רובוטריק.
בא לי לעשות סטריפ, אפילו.

רק לא בא לי להיות בעבודה כרגע.

ראינו אתמול את הרובוטריקים. לא אפצח בביקורות או בדברי שבח כי עשרות עשו זאת לפניי וכי בבורותי הרבה בעולם הרובוטריקים אני בטח לא האדם הנכון לעשות זאת, ורק אומר שהיו אלה שעתיים וחצי הזויות, ושלא צחקתי ככה כבר הרבה זמן.

רובוטריקים הוא דוגמה קלאסית לז'אנר "זה הומור עצמי מכוון או שהם רציניים?", ז'אנר מופלא אליו משתייכות יצירות מופת כמו ואן הלסינג. סרט שעל דמויותיו נמנות שתי כוסיות-על שאחת מהן היא מכונאית רכב מחוננת והשניה אנליסטית למודת-קוונטום שלוקחת בהליכה את כל עמיתיה הקשישים בפנטגון נכנס להיכל התהילה המפוקפק הזה כמעט בלי שאלות, וזה עוד בלי להזכיר את המונולוגים החודרים של מגטרון (רמז: 5 מתוך 7 מילים יהיו "מגטרון", השאר כנראה צחוק מכני מרושע).