במשך זמן רב נמנענו מקשתות סיפור בוי בריבוע, תוצאה של קשת אחת* בעבר הרחוק שלא התקבלה בחום. “כנראה שהקהל רוצה בדיחה קצרה, שנגמרת ועוזבת אותו בשקט”, אמרנו לעצמנו בדכדוך.
לפני כמה חודשים אזרנו אומץ וניסינו שוב*, והפעם זה דוקא עבר חלק, אולי בגלל שהסיפור עצמו היה מוצלח יותר, אולי בגלל שוי בריבוע השתרש היטב במוחותיהם הרכים של קוראינו והחופש האמנותי שלנו גדל בהתאם. מאז אנחנו מרשים לעצמנו יותר אירועים משמעותיים בקומיקס, שיש להם השפעה לעתיד ולא רק עד סוף הבדיחה, כמו הכניסה של יוליה והדיסקומבבולטור (אנחנו ממש צריכים ללמוד להפריד תפניות עלילתיות) או העליה בדרגה של יוליה וירון.
בסטריפ #184 עשינו משהו קצת נועז – במקום פאנץ’ ליין סטנדרטי שתלנו סוג של cliffhanger. זה אומר שאנחנו כבר לא מנסים לספק את הקורא המזדמן עם חוויה מלאה בסטריפ אחד, אלא סומכים על הקוראים שירצו לדעת מה קורה בהמשך. מה שיותר נועז הוא (ואולי אני לא אמורה לספר את זה) שאנחנו לא ממש בטוחים מה קורה בהמשך. We went out on a limb, שזה ביטוי הזוי מאוד עכשיו כשאני מסתכלת עליו, וזרקנו התחלה של משהו שלדעתנו יהיה מעניין. מכאן אנחנו מתכוונים לזרום, ואני סומכת עלינו – וכשאני אומרת עלינו אני מתכוונת על ערן – שיהיה טוב.
כל העניין גורם לי לתהות לגבי סטריפים כמו Ctrl Alt Del, ועל אחת כמה וכמה Order of the Stick: האם היוצרים יודעים את כל התפתחות העלילה כשהם מתחילים קשת סיפור? או שכמונו, הם מתחילים מאיפהשהוא וזורמים עם מה שקורה? בכל אחד מהמקרים – כל הכבוד להם.
* יש לנו 184 סטריפים. בחיי שאני לא זוכרת באילו סטריפים ספציפיים מדובר, יש לי רק זכרון כללי של הארוע.
