בלון דיבור

במשך זמן רב נמנענו מקשתות סיפור בוי בריבוע, תוצאה של קשת אחת* בעבר הרחוק שלא התקבלה בחום. "כנראה שהקהל רוצה בדיחה קצרה, שנגמרת ועוזבת אותו בשקט", אמרנו לעצמנו בדכדוך.

לפני כמה חודשים אזרנו אומץ וניסינו שוב*, והפעם זה דוקא עבר חלק, אולי בגלל שהסיפור עצמו היה מוצלח יותר, אולי בגלל שוי בריבוע השתרש היטב במוחותיהם הרכים של קוראינו והחופש האמנותי שלנו גדל בהתאם. מאז אנחנו מרשים לעצמנו יותר אירועים משמעותיים בקומיקס, שיש להם השפעה לעתיד ולא רק עד סוף הבדיחה, כמו הכניסה של יוליה והדיסקומבבולטור (אנחנו ממש צריכים ללמוד להפריד תפניות עלילתיות) או העליה בדרגה של יוליה וירון.

בסטריפ #184 עשינו משהו קצת נועז – במקום פאנץ' ליין סטנדרטי שתלנו סוג של cliffhanger. זה אומר שאנחנו כבר לא מנסים לספק את הקורא המזדמן עם חוויה מלאה בסטריפ אחד, אלא סומכים על הקוראים שירצו לדעת מה קורה בהמשך. מה שיותר נועז הוא (ואולי אני לא אמורה לספר את זה) שאנחנו לא ממש בטוחים מה קורה בהמשך. We went out on a limb, שזה ביטוי הזוי מאוד עכשיו כשאני מסתכלת עליו, וזרקנו התחלה של משהו שלדעתנו יהיה מעניין. מכאן אנחנו מתכוונים לזרום, ואני סומכת עלינו – וכשאני אומרת עלינו אני מתכוונת על ערן – שיהיה טוב.

כל העניין גורם לי לתהות לגבי סטריפים כמו Ctrl Alt Del, ועל אחת כמה וכמה Order of the Stick: האם היוצרים יודעים את כל התפתחות העלילה כשהם מתחילים קשת סיפור? או שכמונו, הם מתחילים מאיפהשהוא וזורמים עם מה שקורה? בכל אחד מהמקרים – כל הכבוד להם.

* יש לנו 184 סטריפים. בחיי שאני לא זוכרת באילו סטריפים ספציפיים מדובר, יש לי רק זכרון כללי של הארוע.

(נכתב ע"י ערן אבירם)

לפני כמה זמן הצעתם מגוון סטריפים שלא הכרתי, והתחלתי לבחון אותם אחד-אחד. מינוס כבר תפס פוסט משלו, והתכוונתי להתייחס באופן אישי לכל אחד מהבאים, אלא שהסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. בקלות פסלתי אותם כלא מעניינים, אחד-אחד =)

xkcd הוא כנראה החמוד מביניהם, אבל לא סוחף אותי מרגלי, ולפעמים ההומור הגיקי יותר מדי גיקי. חוץ מזה סגנון הציור מפריע לי, הכל קטן מדי. לא נכנס לפייבורטים.

Diesel Sweeties מעולם לא עשה לי את זה, ולא יתחיל עכשיו.

Dinosaur Comics עובד על אותו סוג הומור כמו Future Friends – התמונות נשארות זהות, ורק הטקסט משתנה – אלא שהראשון ארוך ומייגע (בעיני), בזמן שהשני קצר ונוצר בידי הגולשים. לא נכנס לי לפייבורטים.

Anomaly, באתר Hyper Death Babies, חמוד, אבל לא נכנס לפייבורטים.

Three Panel Soul יותר מדי אלטרנטיבי ו-"נועז" (כלומר פשוט שחור ולא ברור מדי) לטעמי. לא נכנס, בטח שלא.

Lucid TV ממש מזכיר חלק מהקודמים, במיוחד Anomaly. בעצם, כולם די דומים זה לזה בסופו של דבר, עם כמעט אותו סגנון הומור אפילו.
אולי אני אליטיסטי מדי, מחפש רק את יוצאי הדופן והמוזרים? אולי הרגישות שלי נמוכה בזמן האחרון, ואני לא מבחין בהבדלים הדקים, משייך גם את המשעשעים עם הפחות-משעשעים?
meh, ואולי זה פשוט לא מצחיק אותי במיוחד. אני רוצה יותר תחכום מזה.

נותר עדיין לבדיקה: כל מה שכאן.

סטריפים אולטרא-ארוכים שצריך לקרוא:
Starslip Crisis, כי זה מתפרסם באלף מקומות וזה נראה חמוד, ויש לו את זה והיוזמה מצאה חן בעיני.
Schlock Mercenaries, כי כל מני אנשים אומרים שצריך, אפילו שעיצוב הדמויות נראה בעיני בעעעה.
Mega Tokyo, כי כולם אומרים שצריך, אפילו שהוא ארוך כמו ההיסטוריה האנושית עצמה, והשחור-לבן שלו דהוי כל כך שזה בעצם אפור-לבן-לא-מספיק-ברור-לעין.

נ.ב.: הרבה סטריפים התחבבו עלי בסופו של דבר רק לאחר קריאה ארוכה יחסית, כשהסתבר שיש בהם יותר תחכום ממה שנראה על פניו. למשל Fanboys או Goblins, שבהתחלה נראו לי מעט משעשעים לכל היותר. האם אני טועה גם לגבי מי מהסטריפים כאן? הרגישו חופשי לתקן אותי.

Runaways זה טוב, Runaways שג'וס וודון כתב זה עוד יותר טוב, ו-Runaways שג'וס וודון כותב ואפשר לקרוא חינם באינטרנט זה הכיטוב.

לצערי בתכל'ס זה לא כזה משהו. אבל זה עדיין חינם, האמנות מגניבה לאללה וזו כנראה נקודה טובה להתחיל לקרוא Runaways. מארוול עושים את זה מדי פעם – חוברת קצרה חינם או בתשלום סמלי, שמהווה נקודת מפתח ממנה אפשר להתחיל לקרוא סדרה כלשהי בלי להרגיש מנותקים לחלוטין. Runaways, סדרה שהתחילה לצאת במסגרת פרוייקט "בואו נעשה הכל צעיר ומגניב" של מארוול, היא דווקא חמודה מאוד (לפחות מה שאני קראתי ממנה, שמסתכם בכ-6 חוברות). הסיפור סובב חבורה של מתבגרים שמגלים מגוון כוחות משונים מכל קצוות הקשת המד"בית – מאגיה, מוטציה, אוריג'ין חוצני, דינוזאורי-מחמד וכדומה, ובנוסף מסתבר שההורים שלהם חברים בכת סודית מרושעת ומנסים להרוג אותם, או משהו כזה. בעיות של מתבגרים, נו. בחוברת #25 אנחנו נופלים לעלילה אחרי כל מיני התפתחויות מפתיעות, והילדים פותחים בדרך חדשה. אני לא אגלה מה קורה שם מחמת ספויילרים למי שבוחר לקרוא את הסדרה מההתחלה.

ראוי גם לציין לטובת הפרנואידים שאחרי שלושה-ארבעה עמודים נדרשים להרשם לאתר של Marvel בשביל להמשיך לקרוא. אה, ואם אתם רוצים להפטר מאפקט "הפיכת הדפים", שבין דף לדף חובט נמרצות בפעילות ה-CPU, יש למעלה combo box עם האופציה הנחשקת None.

לתגים: זה וובקומיקס? או קומיקס? קשה לומר. אז שניהם.

רק לפני כמה ימים התלוננתי, וכבר לפקודתי העלה VGcats סטריפ חדש. פשוט. קצר. חודרני. ככה הגבנו אנחנו:

ערן: כן, מזעזע למדי. אבל אין ספק שהבחור יודע להעביר הבעות באופן מופלא ממש.
אביב: לגמרי.
אביב: וגם האפקטים שלו מאוד משכנעים.
ערן: כן, כן. ואז הוא משתמש בכל זה בשביל…
ערן: ובכן.

זה כמו חור שחור, העין לא קולטת את מה שהיא רואה ובו-בזמן לא יכולה להסתכל הצידה!
בכל מקרה, מהנקודה הזאת והלאה אביב ואני התחלנו להתלונן והגענו לקונצנזוס תלונתי.

אביב: מסתבר שהוא הוציא plushies של ליאו.
ערן: ראיתי! לא נפלתי. לא נראה כמוהו.
ערן: העיניים לא גדולות מספיק.
אביב: ממש לא.
אביב: אפשר באותה הזדמנות להתלונן שאיך הוא מעז להוציא מרצ'נדייז כשאפילו סטריפים הוא לא מפרסם יותר.

כל מילה בסלע. (הכותבים אינם מתחייבים שזהו תקציר שיחת המסנג'ר בקופי-פייסט מלא, אבל זה קרוב מאוד).

רק אתמול יצא לי לקנות את הקומיקס הזה, מאת אסף חנוכה ואתגר קרת. למזלי שמעתי הרבה על קיומו אבל שום דבר על העלילה שלו, כך שמהעמוד הראשון היא באה לי בהפתעה וטוב שכך. העלילה של "פיצריה קמיקזה", שככל הנראה מבוססת על "הקייטנה של קנלר" מאת אתגר קרת, הזויה כבר מההתחלה, וממשיכה באוירה חלומית/מסוייטת-צינית/מתוקה כיאה לסיפורים של קרת.

האמנות, בשחור-לבן-כסוף, היא לא ממש כוס התה שלי אבל משתלבת היטב עם סגנון הסיפור: הכל די סטטי ונותן תחושה של סיפור בצילומים, ועם הקריינות התמידית של המספר, זה פחות או יותר מה שמרגישים לאורך הספר. לפעמים זה מעניין ואפילו מרגש, ולפעמים אתה מרגיש שאלה הבעיות של מישהו אחר. אסף חנוכה מציג בעמוד שלו בבמה חדשה פרק מתוך הספר, להתרשמותכם, אבל ראו הוזהרתם: זה קצת פוגע בהפתעה-מהעמוד-הראשון שהזכרתי.

הבאסה הגדולה ב"פיצריה קמיקזה" היא שהוא פשוט קצר. זה חסרון של כל קומיקס, שבמספר עמודים מצויירים נכנסת עשירית מהסיפור שהיה נכנס באותו מספר עמודים כתובים, אבל כאן, עם 100 עמודים שנקראים בכעשרים דקות, זה בולט יותר. אולי הבעיה היא בקצב העלילה, שמתחיל איטי, נעשה זריז ומפוזר יותר לקראת השיא, ובסוף מתפזר במהירות-על ומשאיר את הקורא עם הרבה רגשות שונים שלא הונחו במקומם כמו שצריך.

למרות המהירות בה "פיצריה קמיקזה" נגמר ונדחף למדף ה-has-beens, הוא עדיין קריאה מעניינת. אם אתם מתלבטים בנוגע ליחס תמורה/עלות, הרשו לי לציין בפניכם את דוכני צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, שם הוא (וספרים רבים אחרים) נמכר ב-19.90 ש"ח, שלחלוטין מבטלים את הלבטים האלה.

היום לא יהיה סטריפ כי אני לא מרגישה טוב. אז נאא.