בלון דיבור

לקראת סוף 2009 החלטתי שאני רוצה לעשות קומיקס משלי. התיישבתי מיד לחשוב על רעיון מבריק לסיפור, אבל לא הצלחתי אפילו להתחיל. הנחתי שהבעיה היא בנוחות שולחן העבודה, ומיד תוך כמה חודשים קניתי כסא חדש. לתדהמתי השינוי לא עזר, ואחרי כמה וכמה סיעורי מוח מביכים החלטתי שכתיבה זה לחלשים, או לחילופין לאנשים שיודעים לכתוב. אני בכלל ציירת קומיקס, ואם מישהו שהכתיבה שלו מוצאת חן בעיניי ועולם הרעיונות שלו מתאים לשלי יכתוב אותו, זה יופי של פתרון לשנינו.

בכ"ט נובמבר 2009 ערן שלח לי גל. זוכרים גל? ב-Google Wave? לא קריטי, גם הם עושים טעויות. בכל מקרה, הגל התחיל כך:

הוא המשיך ותאר את קווי הבסיס לרעיון ה"נחמד מספיק" שעליו נבסס את הפרוייקט המשותף שלנו בשנים הקרובות.

…שעליו כמובן אני לא הולכת לומר הרבה, גם כי כל רעיון נשמע דבילי כשמסבירים אותו בשורה וחצי, וגם כי אנחנו עוד רחוקים מנקודה שבה הקומיקס קרוב לצאת ונרגיש חופשיים לדבר עליו בלי הפסקה לכולם, כל הזמן.

אבל, אנחנו יותר קרובים עכשיו משהיינו לפני כמה חודשים (כמעט שנה, דאמיט), ולמעשה זוהי נקודה משמעותית מספיק מבחינתנו בשביל – עצרו את נשימתכם: לתת כמה הצצות ממה שעשינו עד כה.

הדמויות

אחרי שהיה לנו רעיון התחלנו לפתח דמויות, ובזמן שערן עבד על התסריט, אני עבדתי על עיצובים. הנה שתיים מהן, ואני חושבת שאפילו בדוגמאות הבודדות שיש כאן אפשר לראות כמה הן השתנו בין העיצוב המקורי לבין איך שהן נראות בקומיקס (בהמשך). הייתי שמחה לומר שזה היה מכוון, אבל האמת היא שלוקח זמן להתרגל לצייר דמות ולמצוא איך היא נראית מכל זווית ועם כל הבעה, ואני רק מקווה שהן לא ישתנו יותר מדי ובאופן ניכר לעין לאורך הקומיקס.

אחת הדרכים להקל על התופעה הזו היא לצייר כמה שיותר הבעות לפני שזורקים את הדמות לתוך הקומיקס עצמו, ועם רובן ניסיתי את זה, תוך שימוש במם הנחמד הזה מדויאנטארט. הנה אחד מהעמודים, ואני חושבת שאפשר לראות כאן את חבלי הלידה הקשים של עיצוב פני דמות, עם הבעות מסוימות שפשוט לא עובדות, ושינויים מוזרים בתווי הפנים כשמסובבים את הראש. גם אם לא כל ההבעות כאן מוצלחות עדיין יש בתרגיל ערך רב, וחזרתי לא מעט לעמודים האלה בשביל להזכר איך החבר'ה אמורים להראות.

מתוך הקומיקס

אבן הדרך שאנחנו מציינים היום היא סיום האינקינג על החלק הראשון של הספר. זהו הפרק הקצר ביותר מתוך שלושה, ובסופו של דבר יגיע גם שלב הצבע, אז בהחלט יש עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל זו אבן דרך חשובה: מכיוון שאני עושה את האינקינג של עצמי, שלב ה"פנסילינג" הוא לרוב אוסף קווים מקושקשים, אז רק עכשיו מתחילים סוף סוף לראות את התוצר הסופי קורם עור וגידים.

באופן בלעדי ולקוראי הבלוג הזה בלבד (וכל מקום אחר שיקשר אליו. קשרו! קשרו כמו מטורפים!), הנה שני עמודים מלאים מתוך הפרק הראשון. בחרתי שניים שחיבבתי ושלא חושפים יותר מדי מלבד שתיים מהדמויות הראשיות והתפאורה, שאפשר היה גם לנחש מעיצובי הדמויות.

וכדי שתבינו למה אני מתכוונת כשאני מדברת על הפנסילינג בפרוייקט הזה, הנה העמוד השני לפני הדיו:

לסיום, עוד כמה טיזר-פאנלים שמראים מעט מהדמויות האחרות ומהמשך הסיפור אבל למעשה לא אומרים דבר, כי ככה זה טיזרים:

העבודה על הפרק השני כבר התחילה, ואני מקווה שהקצב ימשיך ויעלה, שלא נתיאש בשום שלב, ובעיקר שהדמויות ימשיכו להראות כמו עצמן, או לפחות מספיק דומות בשביל לשטות את הקורא התמים. אה, וכמובן שנשמח לשמוע תגובות!

אקסלסיור!
אביב

אתמול לא עלה הקשקוש השבועי, אבל זה לא כי התעצלתי. באמת שלא. זה בגלל שכבר כמה זמן אני עובדת על פרוייקט קומיקס ארוך-טווח, וגם אם הוא עדיין רחוק כמה עשרות אלפי שנים מקו הסיום, אתמול בערב הגעתי לאיזושהי נקודת ציון בדרך לשם. היא אמנם פעוטה בחשיבותה במארג הגדול של הדברים, אבל היא עדיין נקודה, וככזו ראוי להתייחס אליה. אז השבוע, במקום לקשקש קצת, אני אקשקש קצת.

חלקכם אולי זוכרים את ימיי כציירת קומיקס, בשנים העליזות של לפני-היציאה-לשוק-העבודה-של-הגדולים. ישבתי בבית של ההורים וציירתי בלי הפרעה בשעות הקטנות של הלילה, או השעות הגדולות והעצלות של הצהריים, או אפילו אלה החוורות של הבוקר, שעדיין מכוסות בקורי שינה. רק סיימתי תיכון, עוד לא התחיל הצבא, ולא היה שום דבר חשוב מלבד לשבת ולצייר קומיקס. אז הוצאנו – ערן אביאני ואני – את שתי החוברות הראשונות של ארינאה, שתמיד אזכור בחיבה. אפילו במהלך הצבא הצלחתי להמשיך לצייר, בין אם בשעת ט"ש בפסאודו קורס מפקדים, או בדירה הקטנה שדידיתי אליה בלילה אחרי יום ארוך של הדרכה. המפקדים שלי אפילו היו מבינים מספיק בשביל לפרגן לי לצאת הביתה קצת מוקדם יותר בשבוע שבו עמלנו על הצביעה של ארינאה #3 והספקנו – אחרי לילה ללא שינה – להגיע לדפוס בזמן.

…או את התקופה בויגיימס, שהתחילה בערך כשהשתחררתי מהצבא, ובמהלכה הוצאנו כ-200 סטריפים של וובקומיקס שאני עדיין חושבת שהוא מבריק, וסלחו לי על הטפיחה העצמית על השכם, וההדדית על שכמו של ערן אבירם. וי בריבוע לא היה קומיקס בק' הקלאסיקה כמו ארינאה או דדליין, אבל כוובקומיקס הוא טמן בחובו מגוון אתגרים שונים וחדשים: הצורך להמציא בדיחה פעמיים בשבוע, למשל; או ההתמודדות עם תגובות הקוראים על כל סטריפ וסטריפ. או שני הערבים בשבוע שחזרתי מהעבודה – בתקווה כבר עם רעיון שפיתחנו במהלך היום – ומיד התחלתי לעבוד שוב.

זו היתה הסיבה שוי בריבוע הפסיק, שלא המשכנו את דדליין, ושבמשך כמה שנים כבר (זה מרגיש כמו עשר, אבל אני מניחה שמדובר בשלוש בערך) אני לא מציירת קומיקס כמעט בכלל. קומיקס זו עבודה קשה. ואחרי יום עבודה במשרד לא תמיד בא לי להתיישב מול המחשב ולחזור לעבוד, גם אם זו עבודה שאני אוהבת. אני מעדיפה לפגוש חברים לבירה, או לצאת לסרט, או ללכת למכון כושר, או סתם לשבת ולראות את הפרק האחרון של [הכנס סדרה פופולרית כלשהי]. וזה אמור להיות בסדר, אלא שאני מגדירה את עצמי כאמנית קומיקס, וכל יום שבו אני לא מציירת קומיקס – או משהו, בכלל – מרגיש לי כמו יום מבוזבז, שממלא אותי בתחושה של עצלנות, העדר-משמעות וחוסר הגשמה עצמית. האם אני יכולה עדיין להגדיר את עצמי כאמנית קומיקס? אני בכלל זוכרת איך עושים את זה? (כל זה מיום אחד שחזרתי מהעבודה וסתם העברתי את הערב בלא לעשות כלום, כן?) הייתי מצפה שעיסת התחושות האלה תגרום לי לקפוץ על הרגליים ולעשות משהו יצירתי ויצרני בכל רגע פנוי, אבל בדרך כלל היא רק מדכאת אותי עוד יותר, מה שגורם לי ליצור פחות, מה שגורם לי להרגיש יותר עלובה, וכן הלאה, במעגל קסום של נוראיות מדכאת.

לפני שישה-שבעה חודשים התחלתי לעבוד על פרוייקט עם ערן (אבירם). לא ארחיב יותר מדי לגביו, כי כאמור: עשרות אלפי שנים מקו הסיום וכן הלאה, אבל די לומר שאני מרוצה ממנו. כשהתחלנו אני לא זוכרת אם הייתי אופטימית, כדרכם של אנשים שמתחילים בדרך חדשה, או פסימית, כדרכם של אנשים שמכירים את מוסר העבודה שלי. כך או כך, בהתחלה ההתקדמות היתה איטית עד דמעות ולוותה בכל אותן תחושות שהזכרתי קודם, אבל כל צעד מוצלח – גם אם קטן – הביא איתו תחושת סיפוק והזרים אנרגיות לטובת הצעד הבא. ירידה לארבעה ימי עבודה בשבוע והקדשת האחרון לפרוייקט היתה צעד מבורך בפני עצמה, בזכות תוספת הזמן כמובן, אבל גם בשביל הההרגשה שהנה, אני מפנה זמן במיוחד בשביל זה, כי זה חשוב. עם הזמן הצלחתי לשמור על ריכוז, לגשת לעבודה בהנאה ולא מתוך כורח. חזרתי לשבת ולצייר עד השעות הקטנות של הלילה.

ציון הדרך של אתמול הוא באמת קטן לעומת העבודה שעוד נותרה, אז אולי ההשתפכות הזו קצת מקדימה את זמנה. אבל הגעתי אליו, ובמקום להרגיש מותשת ומשועממת מהפרוייקט, כמו שחששתי שיקרה, אני רק נלהבת יותר לגביו כל הזמן. אי אפשר לדעת אם ארגיש אותו הדבר כשיגיע ציון הדרך הבא, אבל עכשיו אני יכולה להגיד בבטחון שאני אופטימית. לא, לא רק אופטימית. אני אמנית קומיקס.

אביב