At Death’s Door

Death - At Death's DoorDeath, אחותו הגדולה של מורפיאוס מסאנדמן, היא אחת מהתגלמויות הקונספטים המופשטים החמודות בעולם הקומיקס, ונותנת פייט רציני למוות של טרי פראצ'ט על תואר "המלווה הטוב ביותר לעולם הבא". היא מופיעה פה ושם במהלך סדרת סאנדמן, ותמיד עם קסם אישי ואוזן קשבת, והכשרון לזרוק גם ביקורת בונה בדיוק כשצריך. האחות הגדולה האידאלית. רק ראוי, אם כך, שהיא קיבלה סדרת קומיקס משלה, שאת החלק השלישי שלה – At Death's Door – הזדמן לי לקרוא.

At Death's Door, לעומת שני הספרים הראשונים של הגברת, הוא בסגנון מנגאי. אם הרעיון מעביר בכם חלחלה עדיף שתוותרו על הקומיקס, אבל אני, בחיבתי לסגנון היפני ולטווח ההבעות שהוא מרשה לעצמו, התאהבתי מחדש ב-Death ובשאר המשפחה.

העלילה תהיה מוכרת לקוראי סאנדמן, שכן מדובר בארועים שהתרחשו בספר הרביעי, Season of Mists, אלא שהפעם מנקודת מבטה של Death. כמובן שמומלץ, רצוי ואף חובה לקרוא קודם את סאנדמן – כדי להמנע מספוילרים, וכי ככה רצה הגורל (ולא מתווכחים עם גורל). הסיפור קליל הרבה יותר מהאפוסים העמוקים של Dream, אם כי יש קפיצות קטנות לקו העלילה המרכזי של סאנדמן, כדי לא לאבד את האחיזה ב"מציאות". אישית, הרגשתי שהקפיצות האלה מיותרות – הן לא ממש תרמו לעלילה והקצב שלהן היה שונה מדי משאר הספר. מצד שני, הן כן גרמו להפוגה קלה מהדינמיות אצל Death שאולי היתה מתישה במינונים גבוהים יותר, והשאירו טעם של עוד עד הסצנה הבאה שלה.

סגנון הציור של ג'יל תומפסון עושה רק טוב למשפחת Endless, ובמיוחד ל-Delirium הנהדרת, שהופכת קטנה וחמודה עוד יותר תחת השפעת עיני המנגה והעושר הויזואלי שהסגנון מחייב. פרפרים ודגים מעופפים? במנגה זה עניין יומיומי; כאן צריך לקחת את זה אפילו רחוק יותר. האמנות בשחור לבן, כנהוג במנגה, ותהיותיי אם החוסר בצבעוניות מטורפת יפגע באפיון הדמויות (שוב, במיוחד Deli) נמוגו די מהר. תומפסון יודעת מה היא עושה. הבנתי שיש ספר נוסף שאויר בסגנון דומה, The Little Endless Story Book, ואני בהחלט מתכננת עליו בביקור הבא שלי בחנות הקומיקס הקרובה לביתי (עכשיו יש שתיים. דאם).

מדובר בספר כיפי, קליל וחמוד לאללה, מומלץ לקוראי סאנדמן ובמיוחד לאלה שהרגישו, כמוני, שהבחור קצת יותר מדי תקוע לעצמו באחוריים והעדיפו את הגותית החמודה שמטיפה לו מוסר מדי פעם.

3 תגובות לפוסט "At Death’s Door"

  1. ננסק הגיב:

    מומלץמומלץמומלץמומלץמומלץ
    (אבל רק אם קראת את סאנדמן. חשוב לקרוא קודם את סאנדמן)

  2. zipnab הגיב:

    תמשיכי להוסיף ביקורות (:
    אני מבין שהעלילה לא מאוד חזקה בספר הזה, אם לא פירטת עליה. או שאני טועה?
    קראתי רק את הסנדמן הראשון, והוא היה נחמד. אהבתי את הסגנון, אבל כל האירועים נתנו הרגשה של "כבר קראתי את זה איפשהו". חוץ מהחלק במסעדה, עם המטורף שהאודם (לא ליפסטיק, האבן) של סנדמן אצלו.
    התחלתי לקרוא גם את הסנדמן השני, אבל לא התלהבתי והפסקתי. מה אתם חושבים עליו?

  3. אביב הגיב:

    הסיבה שלא פירטתי לגבי העלילה היא פשוט מחוסר רצון לספיילר – גם לספר הזה וגם למקביל לו בסאנדמן. הסיפור דוקא חמוד מאוד.

    לגבי סאנדמן – תחושותיי חלוקות. היו חלקים שסחפו אותי והרשימו מבחינה סיפורית, דמויות, עיצוב אמנותי (שקצת סלדתי ממנו בהתחלה) וכתיבה, והיו חלקים שהיו כבדים מדי, נמרחים, מורכבים יתר על המידה ובהעדר תיאור טוב יותר, פלצניים. אבל בסך הכל הרוב היה מאוד מעניין ומיוחד, והייתי ממליצה להמשיך. ספרי ההמשך לוקחים את העלילה הדי-ליניארית של הראשון (קווסט אספו את החפצים שכזה?) למקומות הזויים ומגניבים.

כתיבת תגובה