Englishאת חציו הראשון של יום שבת ערן ואני בילינו במוזיאון הקומיקס, באירוע יום הקומיקס הבינלאומי. היו שם כמה אמנים שהעבירו סדנאות, מכרו חוברות וציירו ציורים, אבל בקושי יצא לנו לדבר איתם, כי לקחנו את תפקידנו מאוד ברצינות: במשך חמש שעות לא הרמנו את הראש מהדף, וציירנו סקיצה אחר סקיצה למאות האנשים שהגיעו למוזיאון (שמעתי את המספר 1200 מושלך באוויר בשלב מסוים). בני משפחתו של ערן היו עזר שלא יסולא בפז, ועזרו לנו גם עם מכירות של ארינאה ודדליין, גם עם סידור התור של מבקשי הסקיצות, וגם הביאו כוסות קולה מבורכות.
שמעתי סיפורי אימה מהאירוע בשנים קודמות, על ילדים שצועקים ונדחפים, והורים שמתנפלים על האומן כי הוא מצייר לילד אחר במקום לילד שלהם, אז הייתי שמחה מאוד לגלות שהפעם כולם התנהגו כמו ילדים (והורים) טובים וחיכו בסבלנות לתורם, גם אם מדי פעם פלשו למרחב האישי קצת יותר ממה שהיה נוח, בשביל לראות את הציור מקרוב. לצייר בלי הפסקה במשך חמש שעות זה לא קל, על אחת כמה וכמה כשמנסים לסיים כל ציור כמה שיותר מהר – אבל עדיין שיראה טוב – ועל אחת כמה, כמה וכמה כשמסביב רעש מהדהד, קהל אדיר והודעות מנהלתיות שבוקעות מדי פעם מהרמקול ונשמעות כמו התרעות מלחמה. עם כל זאת, זה היה אתגר מעניין ודי מספק, ואפילו יצאו כמה ציורים שעשו לי חשק לצלם אותם למזכרת. בדיעבד חשבתי שהיה יכול להיות נחמד אם היו לנו צילומים של כל מה שציירנו באותו יום – ולו כדי לדעת *כמה* ציורים עפו לנו מתחת לידיים, אבל רובו עבר בסחרור ולא חשבנו אפילו על תיעוד לעתיד; מי ידע אם בכלל נצא משם בחיים?
הצילומים לא משהו, אבל אין מה לעשות, כשמצלמים באזורי מלחמה צריך לעשות פשרות.
אביב
