ארכיון פוסטים מהקטגוריה "דיבורים"

רשימת צפיה

יום שישי, 18 ביולי, 2014

הדי הפיצוצים בארץ אולי לא מגיעים עד לונדון, אבל אדי הדכדוך נישאים עד לכאן על גבי אתרי חדשות, רשתות חברתיות ושיחות וואטסאפ עם המשפחה. אין לי שום כוונה לדבר על המצב – מלבד לאחל לשלום כולכם ולקוות שהוא יחזור בקרוב לשגרה (for a given value of שגרה בישראל); במקום זה, הנה פוסט על הפעילות החביבה עליי גם בעתות שלום וגם בעתות מלחמה: אסקפיזם! והפעם, בצורת טלויזיה.

יש הרבה אתרים שמספקים ביקורות ודעות על סדרות טלויזיה, אבל כמעט אף אחד מהם לא מספק את דעתי על סדרות טלויזיה, ובטח רק בחלק קטן מהם יש גם ציורים קטנים לצד הטקסט, שמתפקדים כתירוץ לבעלת בלוג שעוסק באיור ללהג על סדרות טלויזיה. אז להלן הסדרות שמרכיבות את רשימת הצפיה שלי, ראו הומלצתם (או, במקרים מסוימים, הוזהרתם):

הטובות

Rectify
בקצרה: אסיר נידון למוות משתחרר אחרי 19 שנה כשראיות חדשות עשויות להוכיח את חפותו, וחוזר לעיירת הולדתו, שרוב תושביה עדיין מאמינים שהוא אשם.
זו סדרה לא קלה ודי איטית, אבל הכתיבה מצוינת, השחקן הראשי נפלא, ויש עוד כמה שחקני משנה שעושים יופי של עבודה. תנו לה הזדמנות והיא תשבור לכם את הלב מכל כיוון, אבל תספק גם רגעים מקסימים. ואז תשבור לכם את הלב איתם.

Orphan Black

Orphan Black
בקצרה:
בחורה נוכלת (עם לב זהב וכל זה) עדה להתאבדות של בחורה שנראית בדיוק כמוה, ונגררת לתוך קונספירציה מסתורית. זה בערך מכסה את הפרק הראשון ומשם זה נעשה יותר מורכב והרבה יותר מגניב, אבל אם לא שמעתם עליה כלום, אני מעדיפה לא לספיילר אפילו קצת.
העונה השניה שלה אמנם נגמרה לפני שבועיים-שלושה, אבל זה מספיק קרוב בשביל לא להשמיט אותה מהרשימה, כי אני חושבת ש-Orphan Black היא הסדרה שאני הכי נהנית ממנה כרגע. היא משלבת עלילה מעניינת ומפתיעה עם שחקנית ראשית מבריקה (ושחקן משנה לא פחות מוצלח), מסתורין ומתח שעושים את העבודה והומור במקומות הנכונים. שמחתי מאוד לשמוע שהיא חודשה לעונה שלישית.

The Leftovers
בקצרה: לפני 3 שנים כ-2% מאוכלוסיית העולם פשוט נעלמה. פוף. הסדרה עוקבת אחרי "הנשארים" בעיירה אמריקאית אחת, והיא של HBO, אז הכל דרמטי ומלא תככים.
זו אחת מהסדרות מז'אנר "לא נגיד לכם מה קורה, רק נחשוף קצת כל פעם באופן שישאיר אותכם עם יותר תהיות מאשר תשובות", אבל היא עושה את זה בצורה מסקרנת יותר ממרגיזה, ושמה פוקוס לא על כמה הכל מסתורייייי, אלא על האנשים בעיירה וההתמודדות שלהם עם ההעלמות ועם החיים שאחריה. כבונוס, יש לה קטע פתיחה מאוד יפה.

Suits - Louis Litt
Suits
בקצרה: עורך דין סופר מוצלח וסופר מלא בעצמו לוקח תחת חסותו גאון צעיר שממש טוב בלהתחזות לעורך דין, ואז הם עורכי דין ביחד. זו סדרה על עורכי דין.
יש מלא סדרות משפטיות, אבל מה שאני אוהבת ב-Suits זה שהיא לוקחת את עצמה בקלות. יש בה המון הומור, וגם אם לפעמים העלילה הולכת למקומות דרמטיים והרי גורל, היא אף פעם לא מרגישה מעיקה או מלאת פאתוס בצורה מגוחכת (מלבד קטעי "בפעם הבאה ב-Suits" שהם כל כך דרמטיים ומוגזמים שאני יכולה רק להניח שזה מכוון).

Last Week Tonight
בקצרה: תכנית סאטירה שבועית על אירועי השבוע האחרון – בעולם ובארצות הברית במיוחד – בהנחיית ג'ון אוליבר, הבריטי ההוא מהטודיי שואו ומקומיוניטי.
לא יצא לי לראות תכניות סאטירה מלבד קטעים בודדים פה ושם ששותפו ברשתות חברתיות, אבל Last Week הומלצה ע"י כל כך הרבה אנשים שהייתי חייבת לנסות, ובינתיים אני נהנית ממנה נורא. ובכן, אולי נהנית זה לא הפועל הנכון, כי זו חצי שעה של ביקורת הומוריסטית על דברים נוראיים שקורים – והדברים שקורים הם בהחלט נוראיים – אבל אני מחכה לפרק חדש כל שבוע. הנה דוגמה.

הרעות

True Blood
בקצרה: זה דרום ארצות הברית ויש ערפדים. ועם הזמן גם כל שאר הזנים המיתולוגיים המתרבות הפופולרית.
האינטרנט טוען שטרו בלאד היא גאונית וחתרנית ומלאה במטפורות לעולמנו, וכל זה יכול מאוד להיות, אבל זה עטוף היטב במספר שכבות של טראש נוטף דם וסקס. אני לא ממש אוהבת אף אחד מאלה בסדרות הטלויזיה שלי, אבל נשארתי עם טרו בלאד עד עכשיו כי הטראש מחוזק היטב בהומור עצמי, והכל כל כך מטופש עד שזה כמעט כיף. לאורך שש העונות הקודמות היא הלכה ונעשתה מגוחכת יותר ויותר, אבל עדיין כיפית מספיק בשביל להחזיק לעונה השביעית והאחרונה.

Under the Dome
בקצרה: כיפה מסיבית, שקופה ומסתורית נוצרת סביב עיירה אמריקאית, שתושביה נעים בין אטומים להחריד לבין גיבורים-בעל-כורחם מעייפים.
סיכמתי את העונה הקודמת בפייסבוק במילים אלה: "Under the Dome התחילה עם רעיון מסקרן, נעשתה די מטופשת תוך שניים-שלושה פרקים, ומאז הדרדרה לתצוגה יוצאת דופן של כתיבה גרועה, דמויות מגוחכות ומסתורין בחצי שקל. וכמובן שהיא חודשה לעונה נוספת." וכמובן שהייתי צריכה לנסות לפחות את הפרק הראשון של העונה הזו. הסדרה הזו נמצאת בתחתית רשימת הצפיה שלי, אבל כשנגמרות האופציות האחרות אני חוזרת אליה כמו שחוזרים לטוקבקים ב-Ynet: בשביל לפעור פה, לצעוק קצת על המסך ואז להצטער על 50 הדקות האלה שבזבזתי מחיי ולהבטיח שלא אעשה זאת שוב. עד השבוע הבא.

Dominion
Dominion
בקצרה: אחרי מלחמת המלאכים באנושות (יאפ), בני האדם שנותרו צריכים לשרוד מול המלאכים המרושעים, בהנהגת מיכאל המלאך המורד (יאפ) ו"הנבחר" שגורלו להציל את האנושות. האם הבחור הצעיר והנאה שרק רוצה להיות חייל ולשרוד ולהיות טוב לב ולהציל ילדים ולאהוב את בת המושל הוא הוא "הנבחר"? לא, לא יתכן, אלו הרי רק סיפורי אגדות! (ספוילר: זה הוא).
ניסיתי שני פרקים, שהיו שני פרקים יותר מדי. ג'יילס כשחקן משנה רק עושה את הכל עצוב יותר.

הלא החלטתי עדיין

Extant - Halle VerryExtant
בקצרה: האלי ברי חוזרת ממשימה של שנה בחלל, וקורים לה דברים מוזרים. כמו כן, הבן שלה הוא רובוט.
יש לי אנטי להאלי ברי מאז שהיא הרסה את האקס-וומן החביבה עליי, אבל העתיד בו מתרחשת הסדרה הזו נראה מעניין, ואיכות ההפקה בינתיים מאוד מספקת. אתן לה עוד כמה פרקים בשביל שהדמויות והעלילה יסגרו על עצמן.

The Last Ship
בקצרה: ד"ר McSteamy מהאנטומיה של גריי הוא קפטן של ספינת צי שמלווה מדענים למשלחת מחקר בקוטב הצפוני. אחרי כמה חודשים מסתבר שמטרת המשלחת היתה למצוא תרופה לוירוס אלים, שבזמן שהם היו בחופשה בצפון, השמיד את רוב אוכלוסיית העולם.
בינתיים לא מלהיב אבל גם לא רע, ואחת הסדרות הבודדות מהז'אנר שהדמויות בה פועלות באופן הגיוני יחסית במקום לעקוב אחרי טרופים תסריטאיים מגוחכים. עם זאת, יש לה וייב מוזר של סדרות משנות התשעים, כולל האיש הרע הסובייטי הטיפוסי.

Halt and Catch Fire
בקצרה: דרמה על התפתחות המחשבים האישיים בתחילת שנות השמונים.
זה נשמע משעמם, ומדי פעם זה באמת משעמם. אבל אז זה מלהיב! ואז אתה נזכר שהם בסך הכל מהנדסים מחשב. אבל אז יש דרמה! ואז זה משעמם שוב. נקודת המשיכה העיקרית שלי היא לי פייס, אבל הוא פחות מעניין כאיש חזון של תעשיית המחשוב מאשר היה כאופה פאי או כמלך האלפים.

Penny DreadfulPenny Dreadful
בקצרה:
חוקר ארצות, קאובוי ומוזרה אחת נלחמים בכוחות האופל בלונדון הויקטוריאנית, ויש גם את ד"ר פרנקנשטיין, דוריאן גריי וחברים.
הסתיימה עונה שלמה של הסדרה הזו ואני עדיין לא בטוחה איך אני מרגישה לגביה. היא ללא ספק מרשימה למראה, ומקאסט כזה של דמויות ספרותיות לונדוניות אני לא יכולה להתעלם, אבל כל העסק הרגיש כל כך מלא פאתוס משתפך שלעתים היה פשוט לא נעים לצפות. בפרקים האחרונים העלילה ממש הביאה את הדמויות לבמת תאטרון, אולי כדי לשקף את וייב המחזה בשני-פני שהסדרה ניסתה ללכת איתו. סביר להניח שלפחות אנסה את העונה הבאה, בתקווה שאווה גרין לא תשחק בה כל כך חזק.

Crossbones
בקצרה: מסתבר שהפירט הידוע לשמצה שחור-הזקן עדיין חי, ומוזר מכך: הוא ג'ון מלקוביץ'.
אני אוהבת פירטים, אני אוהבת את ריצ'רד קויל (ג'ף מ-Coupling) בתפקיד הכמעט-ראשי, אבל אני לא יכולה להתרגל לג'ון מלקוביץ' כבלאקבירד, בטח שלא אחרי איאן מקשיין בשודדי הקריביים.

Honourable Mentions

The Musketeers
בקצרה: הרפתקאות שלושת המוסקטרים (ודארטניאן!).
הכי כיף זה סוואשבאקלינג, במיוחד כשהוא לוקח את עצמו בקלות, ובמיוחד כשמחליפים את כל המבטאים הצרפתים במבטאים בריטים. היא חוזרת לעונה שניה ב-2015, ואני חושבת שעד אז אראה את הראשונה שוב, כי איזה כיף היה.

Deadwood - Al Swearengen
Deadwood

בקצרה: קורות העיירה דדווד במערב הפרוע, על כל השחיתות, הפשע וכותנות השינה הנוראיות.
דדווד על שלוש עונותיה הסתיימה לפני שמונה שנים, אבל רק לאחרונה ראיתי אותה, ואיזה תענוג זה היה. הזכרתי קודם את איאן מקשיין כבלאקבירד, אבל הוא נולד בשביל לשחק את אל סוורנג'ן, בעל בית הבושת שמושך בכל החוטים בעיירה ברמות משתנות של אלימות. יחד עם אוסף דמויות משנה מוצלחות וכתיבה מחוכמת, הסדרה הזו גרמה לי לאהוב את המערב הפרוע. או לפחות, את המערב הפרוע כפי שהוא מוצג בסדרה הזו.

That's it for me. יש לכם דעה נוקבת על אחת מהסדרות שהזכרתי, או על דעתי עליה? סדרות אחרות שאתם רוצים להמליץ עליהן או להתפלל לביטולן? מי היצור המיתולוגי המלא בעצמו החביב עליכם? שתפו הכל (מלבד ספוילרים!) בתגובות *מצביעה למטה*.

וכמובן שמרו על עצמכם, והלוואי שהמצב ירגע בקרוב ושכל עניין כיפת הברזל הזה לא ידרדר כמו Domes אחרות שאני יכולה לחשוב עליהן.

סוף שבוע טוב ורגוע,
אביב

שתף / שמור

שנה טובה!

יום רביעי, 1 בינואר, 2014

בשנים האחרונות, בכל פעם שהרהרתי בנושא "חיי עד כה ולאן" – בפוסטים של סוף שנה ויום הולדת וכאלה – הבעתי שביעות רצון מהמצב הקיים ואיחלתי לעצמי רק more of the same; ובכל פעם המציאות פתחה לי דלת חדשה, והתקופה שעקבה היתה טובה ומעניינת יותר מזו שהסתיימה. כל מה שייחלתי בסוף 2012 הוא קצת יותר מוטיבציה לפרוייקטים אישיים ועוד עבודות מוצלחות כפי שנפלו בחלקי עד כה, והנה אני בסוף 2013, בדירתנו החדשה בלונדון, עיר המגניבויות הבלתי מוגבלות. אז אני כבר לא יודעת אם לקוות שבשנה הקרובה החיים ימשיכו כפי שהם ולתת להם להפתיע אותי, או ללמוד מהנסיון ולצפות למשהו חדש. נראה לי שבינתיים פשוט אתרווח ואהנה מהמסע, ואאחל לכם שנה מלאת הפתעות טובות.

שתהיה לכם 2014 נהדרת.

Happy 2014

קשקושים של חודשים

יום שני, 15 באפריל, 2013

אחת הבעיות בעבודה כפרילנסרית הוא שאני מאוד מתקשה להקדיש זמן לעבוד על דברים משלי. כשיש לי את האנרגיה לשבת לצייר, אני בדרך כלל אקרוס לכיוון אחת מהמשימות שמחכות בעבודה במקום להתחיל משהו אישי, גם כי זה דורש פחות השראה לענות על דרישה של לקוח מאשר ליצור משהו מאפס, וגם כי, ובכן, שעה של עבודה ללקוח היא שעה שאני מקבלת עליה כסף.

מה שכן יוצא לי לעשות זה לקשקש דברים קטנים, בין אם בשביל לעשות לפחות *משהו*, או מתוך תקווה שהם יתפתחו למשהו גמור יום אחד. הנה כמה מהקשקושים האלה שהצטברו אצלי בחודשים האחרונים.

התחלות

משחקים הם מקור השראה מדהים. נכון, גם בסרטים יש ארט מעורר השראה, וגם בספרים יש תיאורים שגורמים לך לרצות לחטוף עפרון ולצייר, אבל במשחקים – ובמשחקי תפקידים שולחניים במיוחד – *אתה* הדמות; וכשציור הוא המוצא היצירתי שלך, לצייר אותה זה צעד מתבקש.

אלסה היא בטח הדמות שציירתי הכי הרבה שאינה חלק מקומיקס, וזה לא מפתיע בהתחשב באורכה של מערכת המשחק (שלוש שנים) ובאדירותה (היא היתה פאקינג אדירה). זו התחלה לאיור של אלסה כפי שהיתה בסוף המערכה, שהתחלתי לפני חודשים וחזרתי אליו השבוע, בעיקר בשביל להתעצבן עליו ולעזוב אותו לעוד כמה חודשים.

אלסה אורגת הגורל - תהליך

זו הראני, דמות הקאג'יט (איש חתול) ששיחקתי בסקיירים, משחק מחשב יפהפה מסדרת Elder Scrolls. אתם יכולים לראות כמה התקדמתי איתה, בעיקר בגלל שהרבה יותר כיף להלחם בדרקונים מאשר לצייר אותם בזווית מוזרה.

הראני - סקיצה

וזו התחלה לאיור Daily Hero נוסף. כמו בנסיון הקודם (והמוצלח יותר) של האתגר, הרעיון הוא לגלגל כמה מאפיינים באופן רנדומלי לפי טבלה שיש בעמוד הקבוצה ב-deviantArt, ולצייר את הדמות תוך 24 שעות. את טנקית האדמה הזו התחלתי לפני חודש ושבוע, אז בינתיים היא לא ממש עומדת בחוקים.

גיבור יומי - סקיצה

קשקושים

בשלב מסוים הבנתי שלהתחיל ציור שאפתני זה שאפתני מדי, אז פשוט ויתרתי עליהם מראש. כדי בכל זאת לצייר משהו התחלתי לקשקש דברים קטנים. זה אימון קל ליד ולראש, עשוי לצאת מזה משהו שיהיה מעניין מספיק בשביל להמשיך, וזה בעיקר נותן את התחושה שאני עושה משהו שהוא לא רק עבודה.

בשביל הנסיון הזה השתמשתי במחולל דמויות של Seventh Sanctum, שנותן תיאור דמות קצר שאפשר לקחת לכל מיני מקומות מעניינים. לקחתי אותם לשלושה מקומות מעניינים, ואז נמאס לי. יש להם מגוון מחוללים חמודים שכדאי לבדוק אם אתם לא מצליחים לחשוב על ארגון מחתרתי/שם לספינת פירטים/חיה מוטנטית מרושעת למשחק, הסיפור או הציור שלכם. שחררו את האופוסומים האנדרואידים הפסיכופתיים הסופר-אינטליגנטיים שיורקים חצי רעל!

דמויות ממחולל רנדומלי

זה עמוד שמילאתי בשניים-שלושה סבבים בשבועיים האחרונים. הוא התחיל מנסיונות ליישם עבודה עם קווי תנועה, המשיך לקצת סטימפאנק, ואז יצא משליטה.

עמוד קשקושים

במסגרת הלימודים עברנו בשבועות האחרונים סדנת רישום לאנימציה. מרוב השיעורים יצאתי מתוסכלת, כי כנראה שאחרי שלא נוגעים בעפרון אמיתי כל כך הרבה זמן, הוא מפסיק להקשיב לך. אבל לפחות כשעבדתי בבית, בלי רעש ואנשים וכסאות לא נוחים ותירוצים נוספים, זה יצא סביר. אלה כמה רישומים לקראת המשימה שקיבלנו הביתה: להלביש מבנה של וספה על תנועה של כלב מרוץ. אעדכן אחרי שזה יקרה.

כלבי מרוץ - סדנת רישום לאנימציה
כלב ווספה - סדנת רישום לאנימציה

אפרופו לימודים, הנה שני תרגילים קטנים שעשינו במסגרת קורס אנימציה קלאסית. האחד הוא נסיון לתת אופי ומטרה לכדור ללא מאפיינים ויזואלים נוספים, והשני הוא טסט לתנועה של יצור שברא עבורנו המורה המעולה דורון מאיר. זה היה החלק הכי מוצלח בקורס בינתיים: סדרת שיעורים על *איך תכל'ס עושים אנימציה קלאסית*. חבל שהיו כל כך מעט מהם.

(כדאי לראות ב-HD, כי אחרת מסתבר שלא ממש רואים כלום)

לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה רחוקה, התחלנו פרוייקט קומיקס שדיברתי ארוכות אודותיו. מאז הדיבור, כואב לי לומר, לא עבדתי עליו הרבה. אבל לאחרונה התחלתי לחזור בצעדים מהוססים, והתחלתי בלהשתעשע קצת עם הדמויות, עם עמוד שלא קשור לקומיקס. (עכשיו שמתי לב שהפוסט המקושר פורסם כמעט בדיוק לפני שנתיים שלמות. גאדמיט.)

סינגולריות - שעשועים עם תומאס והיינס

עולמות

מזל שמדי פעם יש דוכנים בכנסים, או שלא הייתי מציירת על נייר לעולם (כן, טוב, יש את הסדנה, אבל גם היא תסתיים מתישהו). בעולמות, כנס המד"ב-פנטזיה שהיה בפסח ליד הסינמטק, התמזל מזלנו לשבת ליד הדוכן הרועש ביותר בכנס, אז שקיעה בסקיצות היתה יותר מאמצעי להעברת זמן: היא היתה הכרחית להשרדות – שלי ושל שכנינו. את רוב הדמויות ציירתי להנאתי, אבל יש גם כמה שצוירו עבור אנשים שקנו את האוגדן של ארינאה, כמו ריבר (מפיירפליי), האלף ("תציירי לי דמות של אלף, אבל עם המון פרטים"), או אפי ממשחקי הרעב, שהוקדשה לירון לייפנברג מפנטקטיקס.

ערן העלה לבלוג של קומיקום סיכום של עולמות, עם כמה תמונות של תחפושות מוצלחות מהכנס.

עולמות: סקיצות
עולמות: אלף עולמות: ריבר עולמות: אפי

ולסיום

זוכרים את מרתון EDF, לתרומה לעמותת Child's Play? אז אחד הפרסים היה ציור לפי הזמנה, שצויר עבור איתי גרייף, כמתנה לחברה שלו. יצא לי לקבל כמה וכמה תיאורים לציורים לפי הזמנה, זה בהחלט היה אחד המפתיעים.

EDF - ציור בהזמנה

זהו, זה בערך כל מה שעשיתי בתחום הציור בחודשים האחרונים, מלבד דברים שקשורים לעבודה, שאני מקווה שאוכל להראות יום אחד; אולי ב-2036, עם איך שדברים מתקדמים.

שאלה לפרילנסרים בקהל: האם גם אתם חווים קשיים כאלה להתעסק בדברים אישיים? אשמח לשמוע את הדרכים שמצאתם להתעלות מעל העצלות והתשישות האמנותית, או סתם לחלוק בתסכול.

אביב

 

היי שלום, 2012

יום שני, 31 בדצמבר, 2012

בימים אלו – למעשה ביום זה ממש, מכיוון שדחיתי את כתיבת הפוסט לרגע האחרון ביותר האפשרי – מסתיימת שנת המס הראשונה שלי כפרילנסרית במשרה מלאה. ככה אנחנו הפרילנסרים קוראים לשנים – "שנת מס". זה כמו שנה רגילה, רק שצריך לעשות בה הרבה יותר חישובים.

אחרי יותר מ-12 חודשים של ניהול עסק עצמאי ועבודה מהבית, שהגיעו אחרי כ-6 שנים של עבודה כשכירה, אני עדיין לא משוכנעת במאה אחוז איזו משתי האופציות אני מעדיפה. כלומר, אין ספק שאני מעדיפה לצייר למחייתי מאשר לעסוק בעיצוב גרפי, אבל האם לצייר כעצמאית מהבית, או כשכירה בסטודיו מגניב? היתרונות והחסרונות לכל צד הם רבים ומשכנעים (ה-Oatmeal כבר פירט כמה מהם בעמוד המוצלח הזה): מצד אחד אין כמו להתחיל את הבוקר עם קפה ושעה במכון כושר, ולהתחיל לעבוד רק באזור 11-12; מצד שני, זה לא שוס להמשיך לעבוד עד 2 בלילה, כי הבטחתי ללקוח שהעבודה תהיה מוכנה מחר בבוקר. אין צורך לצאת מהבית ולהתקע בתחבורה ציבורית במשך שעה כל בוקר, אבל גם אין צורך לצאת מהבית בכלל, ומתחילים לשכוח איך נראים אנשים אחרים. יש אפשרות בחירה עם איזה לקוחות ועל איזה פרוייקטים לעבוד, אבל צריך לדבר ישירות עם הלקוחות האלה, שלא כולם מדברים "בשפה של מאיירים" או לפעמים אפילו בשפה של בני אדם. אפשר לקחת ימי חופש מתי שרוצים, אבל אף אחד לא ישלם לך על ימי מחלה, או יגבה את האחוזים שאתה מפריש לפנסיה כל חודש. והכי גרוע: אין שום שי בפסח או בראש השנה.

לשמחתי זכיתי בשנה האחרונה בכמה לקוחות קבועים נהדרים, שנוח לעבוד איתם וכיף לעבוד על הפרוייקטים שלהם, שמשלמים בזמן ובלי ויכוחים לא נעימים, ונותנים פידבק יעיל שלא רק עוזר להתקדם בעבודה, אלא גם נתן לי לא אחת רעיונות מעניינים שלא חשבתי עליהם קודם. אחד החסרונות בלעבוד לבד הוא העדר הלמידה וההתפתחות ההדדית בין קולגות, אבל אני חושבת שהתקדמתי לא מעט בזכות העין החדה וההצעות של ארט-דיירקטורים מולם עבדתי, ואני אסירת תודה להם על כך.

עבדתי על הרבה דברים מגניבים, ורק את חלקם יכולתי להציג כאן בבלוג. אני מקווה שבשבועות הקרובים מעטה הסודיות ירד מחלקם ואוכל לשתף, אבל בינתיים אחד הפרוייקטים שלשמחתי יכולתי להשוויץ בו לאורך הדרך הוא משחק הפייסבוק של "משחקי הרעב" מחברת פנטקטיקס, שזכתה עליו בפרס השנה. מעבר לכך שמדובר בעבודה צבעונית וכיפית, שמבוססת על סדרת ספרים שנהניתי ממנה (בין אם באופן אובייקטיבי או בגלל שפיתחתי קשר לדמויות עקב שעות של בהיה בתמונותיהן בשביל לצייר את הפורטרטים – קשה לדעת), היה תענוג לעבוד עם אמיר לוטן, ארט דיירקטור שנותן הכוונה אמנותית מסודרת ומדויקת ופידבק נעים ולעניין, כמוהו אני מאחלת לכל מאייר. חוץ מזה, היתה מידה מסוימת של תהילה בידיעה שהשחקנים מסתכלים על הפורטרטים שאני מציירת ונותנים את אישורם באופן אישי.

הרפתקאות משחקי הרעב - פורטרטים

בצד הפחות חיובי, ההשקעה בעבודה השאירה לי פחות זמן ואנרגיות לפרוייקטים אישיים, כמו הקומיקס של ערן אבירם ושלי, שנתקע בתחילת הפרק השני ובקושי נגעתי בו כבר חודשים. כל פעם שאני קוראת קומיקס מוצלח או רואה יצירה ויקטוריאנית מתעורר בי מחדש הרצון לחזור לפרוייקט הזה, אבל אתם יודעים מה? לעבוד על קומיקס זה קשה. לא מספיק לצייר רק ציור אחד, או עמוד עם חמישה ציורים קטנים; צריך לצייר עשרות עמודים כאלה! אבל אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר אחזור להשקיע מאמצים בספר הזה, כי אני עדיין מרוצה עד השמיים כל פעם שאני עוברת על העמודים שכבר צוירו, או עיצובי הדמויות לפרק השני. בינתיים אני משתדלת לשמור על טיפ-טיפה עבודה אישית בצורת פרוייקטים שדורשים מעט פחות השקעה, כמו סדרת הדמויות לפי ה-ABC, שכבר עברה את החצי ותמשיך עד Z או עד שהזומבים ישתלטו, מה שיקרה קודם.

דבר נוסף שקרה השנה, באופן קצת בלתי צפוי, הוא שהתחלתי ללמוד אנימציה. זכיתי לפני כחצי שנה בתחרות של המכללה הישראלית לאנימציה, וחלק מסל הפרסים המרשים היה מלגה לקורס אנימציה. אחרי תקופה ארוכה של דחיינות אופיינית החלטתי רק לברר לגבי מחירים ומשך הקורס, ותוך שניים-שלושה מיילים הסתבר שבדיוק שבוע קודם לכן נפתח קורס, ואם אני רוצה להצטרף כדאי לעשות זאת כמה שיותר מהר, ומכיוון שאני לא עומדת היטב בלחצים הצטרפתי מיד. אני עדיין קצת בשוק של התחלה (אפילו שעברו כבר חודשיים), ועוד לא הצלחתי להסדיר כראוי את הזמן שצריך להקדיש לתרגול עם הזמן שצריך להקדיש לעבודה, אבל אני בדרך. תמיד אהבתי אנימציה, ובשלב כלשהו בחיים אפילו רציתי לעסוק בזה, עד שהבנתי את כמות העבודה המטורפת שנכנסת לכל שניה על המסך. אני לא מצפה להמיר את מקצועי לאנימטורית בסוף השנה הדחוסה הזו, אבל זה תמיד טוב להוסיף עוד סט כישורים לרפרטואר, ואני בטוחה שלכל הפחות זה יעשה אותי מעצבת דמויות טובה יותר עבור אנימציה, גם אם לא אנפיש בעצמי.

השנה היתה גם שנת העשור להוצאת החוברת הראשונה של ארינאה. זה אומר דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם בכלל לגבי הגיל שלי, אבל גם נתן הזדמנות להוצאת אוגדן של כל ארבעת החלקים, עם כל מיני תוספות נוסטלגיות שבדרך כלל מוצאים באוגדנים שכאלה. לכבוד העניין בוודאי אחזור בשנה הקרובה לעשות את סיבובי הכנסים והדוכנים עם ערן אביאני, ובקרוב צפוי גם אירוע השקה מיוחד לאוגדן, שאספר עליו ברגע שיהיו פרטים.

בפתחה של שנה (שנת מס!) חדשה, אני יכולה רק לקוות שאמשיך למצוא עבודות מוצלחות כמו שנפלו בחלקי עד עכשיו, ולעשות מאמצים לחלק את הזמן בצורה נכונה בין עבודה, לימודים ופרוייקטים אישיים. כולי תקווה גם לעדכן את הבלוג בצורה קצת יותר שוטפת, אבל לא אגדיר את זה כ"New Year's Resolution", כי ככה בדוק שזה לא יקרה.

שתהיה לכם שנה מצוינת!
אביב

יש לי ראיון

יום רביעי, 2 במאי, 2012

מגזין אינטרנט קנדי-יהודי קטן בשם "The JewDo" תפס אותי לראיון אחרי ש-Community-X עשה את סיבוב התהילה שלו ברחבי הרשת. לקח קצת זמן, אבל הראיון עלה, ואפשר לקרוא אותו כאן:

http://thejewdo.com/comic-heroes-from-ramat-gan/

הציור שהם בחרו לכותרת הראיון הוא מתוך קומיקס שציירתי למילותיו של שיר-מגירה של דודו טסה, לפרוייקט המשך לספר "אל תפני מבטך לאחור", אוסף קומיקסים קצרים של אמנים ישראלים על בסיס טקסטים של זמרים ישראלים. עברו כבר כמה שנים מאז שהציעו לי לאייר את הקומיקס והספר עדיין לא יצא לאור, אז נראה לי שזה בסדר להראות אותו כאן סוף סוף.

קומיקס - מה יקרה / דודו טסה: 1 קומיקס - מה יקרה / דודו טסה: 2

אביב

פוסט סדרתי

יום ראשון, 12 בפברואר, 2012

חודשיים וחצי לתוך הפרילנס ואני מרוצה להפליא, מלבד חשש ספציפי שבינתיים מתגשם: קשה לי מאוד להגדיר זמן שבו אני עובדת על פרוייקטים אישיים במקום עבודה ללקוחות, מה שהוביל בין השאר לשממה כאן בבלוג. תוך כמה שבועות בטח אוכל להתחיל להראות לפחות דברים מסוימים שעבדתי עליהם בזמן הזה, ובתקווה גם אכריח את עצמי לעבוד על דברים משלי, אבל בינתיים, כדי להפיג את השקט ולסלק את השיחים היבשים שמתגלגלים פה, הנה פוסט תחת קטגוריית "דיבורים", art not included.

מה שכן היה לי זמן אליו – בעיקר במהלך ארוחות, הפסקות קפה והשעות האלה שאני בעיקר בוהה במסך בלי יכולת נפשית או פיזית להרים את הוואקום – הוא צפיה במגוון סדרות שעלו על המסך האמריקאי לאחרונה (או שהתוודעתי אליהן רק לאחרונה). למתעניינים, הנה סקירה קצרה של דעותיי בנוגע אליהן. מי שכאן רק בשביל הציורים, יכול ללכת להסתכל בגלריה של פטריק בראון. הוא אחלה.

1. Alcatraz

בשנת 1963 אלקטרז נסגר באופן רשמי, וכל האסירים הורדו מהאי…אלא שזה לא מה שבאמת קרה. זה הרעיון הבסיסי מאחורי "אלקטרז", ובאופן מצער גם ציטוט די מדויק של הקריינות ברקע כתוביות הפתיחה, בקולו הפלאונתולוגי של סם ניל (כי הוא שיחק בפארק היורה; וכי הוא בן שישים וארבעה מיליון שנה). מסתבר שיום אחד כל האסירים והסוהרים נעלמו, ואיש אינו יודע לאן. חמישים שנה מאוחר יותר, הם מתחילים לחזור בכל מיני מקומות מפתיעים, וממשיכים לפשוע את אותם פשעים שהובילו אותם לאלקטרז מלכתחילה. בנוסף, משהו מסתורי גורם להם לעשות כל מיני דברים מסתוריים, וגורם לעורך לעבור לסצנה אחרת בדיוק כשמישהו שואל אותם "מי אמר לך לעשות את זה".  סם ניל מנהל צוות שכנראה חוקר את העניין כבר חמישים שנה ועדיין לא הגיע לשום מסקנה רלוונטית, ולמזלם הם מוצאים שוטרת שהיא במקרה נכדה של אחד האסירים, וצייר קומיקס שהוא במקרה גם פרופסור שכתב ספרים רבים על אלקטרז, וגם במקרה הוגו מ"אבודים" וכרגע פחות או יותר הסיבה היחידה לא להפסיק לראות את הסדרה, וגם זה רק מחסדי העבר. אם זה בטעות ישתפר אני אשמח, אבל כרגע זה מרגיש כמו סתם סדרת משטרה – ולא אחת מוצלחת במיוחד – עם קטעי מוזיקה דרמטית שג'יי-ג'יי אברמס שותל כדי שנחשוב שעומד לקרות משהו חשוב.

2. American Horror Story

אם הייתי צריכה להמר על יוצרים טלויזיוניים שיפיקו סדרת אימה מטרידה ומפתיעה, כנראה שהיוצרים של גלי לא היו הבחירה הראשונה שלי. אבל הם עשו את זה, והתוצאה…ובכן, קשה לתאר. אני עדיין לא יודעת מה אני חושבת על העונה הראשונה שנגמרה לפני כמה שבועות, כמו שלא הייתי בטוחה מה אני חושבת אחרי כל פרק ופרק, אבל זו בהחלט היתה חוויה שלא עוברים הרבה מול סדרת טלויזיה. תראו ותחליטו בעצמכם. רק למען השם, אל תראו את קטע הפתיחה לבד בחושך.

3. Black Mirror

מיני-סדרה בריטית בת 3 פרקים של כ-45 דקות, שכל פרק בה מספר סיפור שונה, על עולם אחר. הקשר ביניהם הוא יותר תמתי מעלילתי, כשהתמה היא "הביטו איזה עתיד דיסטופי מזעזע צפוי לנו". ראיתי רק את שני הפרקים הראשונים, ובינתיים ההתרשמות שלי די אדישה: הסיפורים גורמים לך להרהר בעתיד הדיסטופי המזעזע שצפוי לנו, אבל לא בצורה יותר מדי מעניינת, ולא עם דמויות או שחקנים שתפסו אותי. מצד שני, שמעתי די הרבה ביקורות נלהבות ממנה מהרשת החברתית הקרובה אליי, אז אולי אני פספסתי משהו.

4. The Finder

וולטר שרמן חזר מעירק עם נזק מוחי, שגורם לו להיות מצחיקול מוזר כזה (קרי: משוגע!!1), וגם עוזר לו למצוא כל דבר שמבקשים ממנו לחפש. אז עכשיו הוא מחפש דברים. והוא מצחיקול מוזר תוך כדי. אה, וג'ון (קינגפין) קופי מגרין מייל שם, הוא מנהל מסעדה בקצה העולם. זה כל מה שיש לי להגיד על הסדרה הזו אחרי 3 פרקים, ועדיין היא אחת מהפחות גרועות ברשימה.

5. The Firm

"הפירמה" אמורה להיות המשך של הספר "הפירמה" של ג'ון גרישם, ומבוסס על הספר "הפירמה" של ג'ון גרישם. שהוא רב-מכר. כנראה שהיוצרים קיוו שהניים-דרופינג הזה יספיק להם, כי מעבר לו אין פה כלום: עורך דין אמיץ יוצא עם משפחתו מתכנית להגנת עדים, ובמקרה לוקח איזה קייס שבלא ידיעתו חשוב להרבה אנשים בחלונות הגבוהים, שממהרים לרדוף אחריו. עלילת הדרמה-מתח-קונספירציה הזו רלוונטית בערך לחמש דקות הראשונות והאחרונות של כל פרק. אחריהן מגיעה הכתובית "לפני חודשיים", ואנחנו מבלים את רוב הפרק בדרמה משפטית די משעממת, עם דמויות לא משכנעות ותיקים לא מעניינים. איפה דילן מקדרמוט כשצריך אותו.

6. Grimm

שוטר צעיר, פיקח ובעל מגוון הבעות של קיאנו ריבס מגלה שהוא בן לשושלת גרים, שמסתבר שאחרי שסיימו לכתוב סיפורי אגדות עברו להלחם ביצורים מתוכן, שמסתובבים בינינו ומסתירים את זהותם האמיתית. בכל פרק אנחנו לומדים על יצור מופלא ומרושע חדש, דרך הספרים שהשאירה דודה גרים, ובעזרתו של איש-זאב מוזר אבל טוב לב. יכול להיות כאן פוטנציאל לסדרה כיפית בסגנון באפי, אבל כשכל הדמויות משעממות כמו הצד האחורי של בובת הקרטון של ספייק, הפוטנציאל הזה נמוג ביבבה חלושה של בלוט-באד. שככה יהיה לי טוב, יש לה כבר וויקי.

7. Leverage

ל-Leverage יש כבר ארבע עונות, אבל רק עכשיו גילינו אותה. היא סובבת חבורת גנבים מתוחכמים שהתקבצו יחד אחרי שלקוח עשיר דפק אותם באיזה ג'וב, ושמו להם למטרה לעזור לכל האנשים הקטנים שנדפקים ע"י המערכת ובעלי הממון. הדמויות נשלפו ברובן מתוך סט חלקי פלסטיק של סרטי עוקץ: ה-cat-burglar המוזרה, ה-pretty boy שנותן מכות (ולא אוהב אקדחים), ה-computer guy הליצן, הפתיינית מחליפת הזהויות והמנהיג הכריזמטי בעל העבר האפל. חלקן נשארות בתבנית ואפילו לא עושות אותה כמו שצריך (הפתיינית המתחפשת, למשל, נראית ונשמעת בדיוק אותו הדבר בכל זהות: מעצבנת), אבל חלקן מוצלחות והופכות את הסדרה מסתם One Case per Episode למשהו שדי נחמד לראות.

8. Once Upon a Time

ד"ר קמרון מ"האוס" מגלה בפתח ביתה ילד שמסרה לאימוץ לפני שנים, שמסביר לה שהיא צאצאית של שלגיה והנסיך, והיא חייבת לבוא איתו לעיירה בה גדל כי רק היא יכולה להציל את כל הדמויות מהאגדות, שקללת המכשפה הרעה מחקה את זכרונן ושלחה אותן לחיות בעולם שלנו. זה מטופש להפליא, אין שם אף דמות שבאמת אכפת לי מה קורה איתה, מה היתה בעולם האגדות או מה היא עושה בעולם האמיתי, רוברט קרלייל מביך את עצמו שם בכל פרק, ועדיין אני לא מצליחה להביא את עצמי להפסיק לראות אותה.

9. Shameless

Shameless האמריקאית מבוססת על הסדרה הבריטית שרצה כבר כמה עונות, והיא מתחילה עכשיו עונה שניה. היא עוקבת אחרי משפחה עניה עם אחד האבות הכי בזויים, פתטיים, נוראיים ומשעשעים בטלויזיה, ושישה ילדים שמגדלים את עצמם. דמויות מצוינות, יופי של שילוב בין הומור לדרמה, ותפקידים מצוינים של וויליאם ה. מייסי וג'ואן קיוזאק.

10. Smash

כנראה לאור ההצלחה של גלי, סמאש היא עוד סדרה מוזיקלית, אבל היא כבר סיימה את התיכון ומתמודדת עם חיי הבמה וההפקה בברודוויי. היה רק פרק אחד עכשיו, ובזמן שהעלילה והדמויות לא הפילו אותי, הקטעים מתוך מחזות הזמר היו די מרשימים וכיפיים, וקומודור "סטיב מקאפלינג" נורינגטון משחק בה כוריאוגרף. אז אני מתכוונת לתת לה הזדמנות.

11. Touch

ילד עם קשיי תקשורת קשים מקשקש מספרים במחברות שלו במשך 10 שנים, ורק בפרק הראשון של הסדרה אבא שלו מנסה להבין מה הם אומרים, ומגלה שהילד מצליח לחזות אירועים לפני שהם קורים. החרוז לא מכוון, זה רק צירוף מקרים. שודר רק פרק אחד בינתיים (הבא נזרק משום מה לאמצע מרץ), אבל הוא היה עשוי היטב ומסקרן מאוד, ומספרים שהאבא – אחד קיפר סאת'רלנד – עשה איזו סדרה מצליחה בעברו. נחכה למרץ.

12. וסרט אחד: כרוניקה בזמן אמת

תלמיד תיכון מתחיל לתעד את החיים שלו במצלמה; הוא ושני חברים מוצאים משהו שמעניק להם כוחות על, והסרט כולו הוא סוג של תיעוד מצולם של מה קורה להם (הבנתי שהז'אנר נקרא Found Footage). זה נשמע כמו פרוייקט המכשפה מבלייר, אבל זה בהחלט לא נופל לא לשעמום ולא לתחושת הורטיגו שלו, ולמעשה הוא אחד הסרטים הכי מוצלחים שראיתי לאחרונה. מאוד משכנע, עשוי היטב, עם שחקנים לא מוכרים אבל מוצלחים, והגימיק הצילומי עובד טוב, ולא מרגיש כמו גימיק. אגב, ראינו אותו חינם בזכות כרטיסים מהגרלה של עין הדג, אז שוב תודה!

ראיתם סדרות או סרטים מוצלחים לאחרונה? ספרו לי בתגובות, בקרוב נגמרת העונה של הכל!
אביב

שלושה בפ' אחד

יום שני, 24 באוקטובר, 2011

אמנם האותיות אזלו, אבל יש לי עוד כמה תוספות שבמקרה התיישבו יפה על אות אחת, אז הנה נספח. בקרוב יחזרו להיות ציורים, אני מבטיחה (for a given value of "בקרוב" ו-"מבטיחה").

הפאנל

מביך שלקח לי כל כך הרבה זמן להזכיר כאן את "הפאנל", פודקאסט הקומיקס של ערן אביאני ויובל שרון. בין שניהם הם יודעים כל מה שיש לדעת על התעשיה: עלילות מתמשכות של בערך כל חוברת רצה, תכנונים עתידיים, נתונים עסקיים, אנקדוטות על יוצרים, דמויות וכותרים, ומדברים על הכל בהומור ותובנה של קוראים ותיקים שבאמת אוהבים קומיקס. אודה בבושה שאני לא עוקבת אחרי מה שקורה בעולם הקומיקס ולא שמעתי על 95% מהדברים שהם עוסקים בהם, אבל זו דרך מוצלחת להתעדכן בחדשות כדי להעמיד פנים שאני in the know בכל מסיבות הקוקטייל הנחשבות. הם כבר בפרק 13, אז זה בדיוק הזמן להתחיל לשמוע אותם אם לא הכרתם עד עכשיו. רק אזהרה: אם אתם עוקבים אחרי חוברות חודשיות אבל לא הכי מעודכנים, כדאי להשמר מספוילרים.

הפאנל – פודקאסט קומיקס

פרינג'

מסתבר ש-Fringe, או "על הקצה", כפי שהבנתי שהיא מתכנה בעברית, היא אחלה סדרה. ראיתי את הפרק הראשון של העונה הראשונה לפני כמה חודשים, והוא הרגיש כמו תיקים באפלה עם פקטור בעעע גבוה יותר, אז ויתרתי. מאז שודלתי להמשיך, ותוך 6-7 פרקים מתחילה להתפתח עלילת-מסגרת לעונה, שנותנת ערך מוסף לפורמט ה-case per episode הסטנדרטי, בדומה לכל מה שהיה בתיקים באפלה עם שדות התירס ואיש הסרטן, רק, כאילו, מעניין. מעבר לזה יש שם הופעה מבריקה של ג'ון נובל, שמוכר לחלקנו בתור "ההוא ששרף את פאראמיר וקפץ מהחלון", וגיבורה נשית מרשימה ששוברת את מוסכמות הז'אנר ולא חושבת שעקבים בגובה עשרה סנטימטר הם אייטם הכרחי לעבודתה כשוטרת. רק סיימתי את העונה הראשונה, אז לטובתי ולטובת כל מי שלא התחיל, אנא להמנע מספוילרים בתגובות!

פרילנס

כפי שהזכרתי לפני פוסט בודד, אני חושבת לנסות פרילנס לאיזו תקופה. על אף שכבר פתחתי תיק לפני כמה שנים, אני עדיין די נובית בכל הקשור לעבודה מול לקוחות, תמחור הגיוני של פרוייקטים, עבודה מול רשויות המס (ימח שמן ושמו של ואחראי הממשק באתרים שלהן), ניהול זמן הגיוני וכן הלאה. הכל, בקיצור. אם אתם מכירים מקורות מוצלחים לעזרה או עצות בתחום הזה, או אם לכם יש הצעות, סיפורים למודי נסיון ואזהרות שאוכל להעזר בהם, אשמח לשמוע!

אביב

אתר חדש, כיוון חדש

יום שישי, 21 באוקטובר, 2011

בוקר טוב!

בשעה טובה עדכנתי את האתר שלי עם עיצוב חדש, בניה מוצלחת יותר, וכמובן גלריה מעודכנת. העדכון נדרש כבר כמה וכמה חודשים וסוף סוף הגעתי אליו, בעזרתו הנהדרת של אביתר אמתי. הגולשים בבלוג כנראה מכירים כבר את כל העבודות שיש שם, אבל עדיין אשמח לשמוע התרשמויות מהעיצוב ומחווית הגלישה בגלריה.

אביב אור – מאיירת ומעצבת אתרים

מעבר לרענון תקופתי, הסיבה שהחלטתי לעדכן סוף סוף את הגלריה היא שאני מסיימת בקרוב את עבודתי בחברה בה אני שכירה כבר ארבע וחצי שנים, והחלטתי לנסות קצת פרילאנס. יש לי תיק עוסק עוד מאז השחרור, כשניסיתי את מזלי בפעם הראשונה; ועכשיו – עם קצת נסיון, תיק עבודות מרשים יותר וחסכונות שיאפשרו לי להכשל ברוגע – אני נותנת לעניין הזדמנות נוספת. בתקווה אצבור מספיק ידע בשביל לחלוק עם קוראי הבלוג, ואם לא ידע, אז לפחות אנקדוטות משעשעות (במבט לאחור).

שיהיה סוף שבוע מצוין,
אביב

פצק, רשת.

יום רביעי, 5 באוקטובר, 2011

האות האחרונה מחכה, ומתי אם לא עכשיו יתפוצץ לי צינור במטבח וימנע ממני גישה אל הדירה – וחמור מכך, אל הוואקום – במשך ארבעה ימים? עד שת' תתגשם, אנצל את הדממה ואפיח חיים בעמוד הראשון והבודד של הבלוג עם האוסף האחרון של דברים באותיות, או כפי שבחרתי לכנותם: "דברים באותיות". הכל יותר רשמי בהטיה.

פ

פורטל. אני לא יכולה לקרוא לעצמי גיימרית (לפחות לא של משחקי מחשב), אבל משחק אחד פרץ את חומת התירוצים, החששות וחוסר הזמן: פורטל. זה יותר ממשחק, זו הברקה. זו תופעה. זה תענוג צרוף של משחקיות, מחשבה וכתיבה מצוינת. הוא לא בדיוק משחק פעולה, אבל הוא לא לגמרי פאזל, וכולם צריכים לפחות לנסות אותו, גיימרים או נובים. עד כאן העלאת ציפיות (ע"ע), עכשיו אתם יכולים להרשם לסטים ולקנות את המשחק הראשון בעצמכם; רק $9.99, ואם תחכו שיתקרב כריסמס אז בטח אפילו פחות. נראה אתכם לא קונים גם את פורטל 2 אחר כך.

פריי ולורי. הסטוריית הטלויזיה הבריטית רצופה בקבוצות וצמדים קומיים שאני חבה להם את המבטא הבריטי המזויף שלי. אחד הצמדים החביבים עליי הוא יו לורי וסטיבן פריי, או – כפי שאנשים רבים מכירים אותם ועליהם לתקן זאת מיד – האוס ו…הבריטי ההוא. הם נפגשו באוניברסיטת קמברידג', ומאז שיתפו פעולה בהרבה סדרות, כמו הפתן השחור, ג'יבס ו-ווסטר, וסדרת המערכונים שלהם – פריי ולורי. מומלץ לשוטט ביוטיוב ולראות הומור בריטי במיטבו.

פיירפליי. אם מדברים על טלויזיה ודברים במיטבם, אי אפשר שלא להזכיר את פיירפליי, סדרת המד"ב של ג'וס וודון שנגדעה באיבה, והשאירה קהל מעריצים הולך וגדל עם 14 פרקים משובחים ותו לא. נצלו את ימי החגים הבאים עלינו לטובה ותעשו מרתון של הסדרה המצוינת הזו. ואם אנחנו כבר בפ' אפשר לתת מקום ליריקה לע' של רשת פוקס, ששידרה את פרקי הסדרה באופן חלקי ובסדר ביזארי, החלטה שלדעת הרוב הביאה לביטולה של הסדרה. גוראם יו, פוקס. גו…ראם יו.

פונים!

צ

ציפיות. כמה פעמים הלכתם לסרט שהביקורות הללו, הטריילרים נטפו הבטחות, וחברים הבטיחו שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לכם מאז שגיליתם בירה, ובסוף יצאתם מאוכזבים? במעגל החברתי הקרוב שלי אנחנו כבר יודעים ש"אין להעלות ציפיותיו של אדם בנוגע לתוכן שעתיד לצרוך, וייטיב לעשות אם יורידן" ("ויצפה" פרק ג', פסוק 17). הרי ברור שמוטב להגיע עם ציפיות נמוכות ולהיות מופתע לטובה מאשר להגיע עם ציפיות גבוהות ולהתאכזב. מצד שני, מחקרים מראים שבכל מיני מצבים, ציפיות גבוהות דוקא מגבירות את ההנאה. במחקר מ-2007, למשל, טועמי יין ביקשו לחוות דעתם על סוגים שונים של יין. למעשה הם טעמו יין אחד שהוצג להם פעמיים, כל פעם תחת תווית מחיר שונה – מבלי ידיעתם כמובן. לא רק שהם דיווחו שהיין "היקר יותר" היה טעים יותר, גם דימות של המוחם שלהם במכשיר fMRI הראה על הנאה פיזית מגוברת. אז מה עדיף לעשות עם ציפיות? הנה הצעה.

צ'אק טסטה. באיחור של מלא אותיות גיליתי שלא התייחסתי לממטיקה במ"ם. ממש מקומם. אבל למזלנו הגיע צ'אק טסטה בשביל להעביר את הרעיון של ממטיקה – או לפחות ממים אינטרנטיים – בחדות לשון וקסם אישי רב. רגע, קסם אישי רב? Nope. Chuck Testa. הוא אמנם לא מתחרה בצ'אק אחר על שליטה ממטית, אבל בהחלט מגיע לו אות כבוד. אתן ל-Know your meme להסביר.

ק

קומיוניטי. סיבוב פרסה מחזיר אותנו לטלויזיה עם אחד הסיטקומים המפתיעים מאז סקראבס. לקומיוניטי יהיה קשה לזכות בפרסים כי הוא פונה לקהל ספציפי למדי, אבל אם אתם נכללים בקהל הזה (ואם רוב הרשימה עד כה ערבה לחככם, אני אניח שכן), היא אוצר. סיפור המסגרת הוא על קבוצת סטודנטים משלל מגזרים דמוגרפים שמתקבצים לקבוצת לימוד בקומיוניטי קולג' – הפתרון הקהילתי לכל מי שלא הצליח להתקבל לקולג' רציני. אבל זה רק תירוץ. בפועל הסדרה מלאה בדמויות שנעות בין הביזארי לקורע מצחוק, קווי עלילה סוריאליסטים והכי הרבה מטא שנצפה ב-22 דקות מסך. מסתבר שאו שאוהבים את קומיוניטי או ששונאים אותה, אז נצלו את הזמן שנשאר אחרי שסיימתם את פיירפליי ופרגנו לעצמכם שניים-שלושה פרקים לבדיקה.

קיו.איי. ולאניני הטעם שמעדיפים את הטלויזיה שלהם חינוכית בנוסף למשעשעת, השף ממליץ בחום על QI, שעשועון הידע של סטיבן פריי (כן, אותו סטיבן פריי מהפעם הקודמת). כל שבוע מצטרפים לפריי יד ימינו אלן דייויס ועוד שלושה קומיקאים בריטים שעושים עבודה נהדרת של שילוב טריוויה עם הומור. הפנינה הטלויזיונית הזו כבר בעונתה העשירית, ובערוץ הזה אפשר – לפחות בינתיים – לראות את כל הפרקים. ששש. הנה הצצה לקטע נוסטלגי במיוחד (החל מ-1:40, אבל פרגנתי לכם גם הקדמה), שאולי לא גדוש ביותר מדי ידע, אבל בהחלט מעביר את רוח הסדרה.

ר

בר' יש רביעיה רצינית ורבת רושם, שבטובם הואילו חבריה לתאם את האות הראשונה של שמם בצורה נוחה כל כך.

רועי צזנה. רועי הוא דוקטורנט לננו-טכנולוגיה (אם כי אני זוכרת במעורפל שהוא כבר סיים את התואר; אולי הביוגרפיה המקוונת שלו דורשת עדכון, או שהזכרון שלי דורש נזיפה) וחוקר במרכז לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת ת"א. לאזרחי האינטרנט מעניין יותר לדעת שיש לו בלוג מדעי פופולרי מצוין בשם "מדע אחר", שעוסק בחדשות מדעיות בארץ ובעולם, בתחומי העיסוק של צזנה ומדי פעם גם בעניינים פוליטיים כאלה ואחרים, תמיד בכתיבה משובחת וקלילה ובחוש הומור. באייקון התחדשות הקרוב הוא גם מעביר מספר הרצאות, והוא יופי של מרצה. ממליצה לכם לעבור על התכניה ולהזמין כרטיסים.

רן לוי. לבטח הזכרתי את רן לוי בעבר, בין אם בהקשר לספרו "פרפטום מובילה" או לפודקאסט שלו, "עושים הסטוריה". אם ההסטוריה של המדע מעניינת אתכם, זה הפודקאסט בשבילכם; ואם לא, זה בכלל הפודקאסט בשבילכם, כי רן יראה לכם תוך פרק או שניים למה זה דוקא נושא מרתק. ואם אתם מעדיפים את המדע הפופולרי שלכם בקריאה ולא בשמיעה, לאחרונה הוא הוציא ספר נוסף, "האוניברסיטה הקטנה של המדעים", ואם לשפוט לפי ספרו הקודם, הוא ודאי קריאה מהנה ביותר.

ריצ'רד וויזמן. וויזמן הוא פסיכולוג בריטי וקוסם לשעבר, מחזיק בתואר "פרופסור להבנת הציבור בפסיכולוגיה", שחוקר את התחומים היותר משונים ומסקרנים בהתנהגות האנושית: למה אנשים מסוימים ברי מזל ואחרים לא? מה הדבר שהכי כדאי לשים בארנק בשביל שיחזירו לך אותו אם יאבד? מה הופך בדיחות מסוימות למצחיקות יותר מאחרות? וויזמן מתעניין גם בחקר העל טבעי, מהזווית המדעית כמובן: מה גורם לאנשים להאמין בדברים ביזאריים, איך אפשר לגרום לחוויות על טבעיות באמצעים טבעיים לגמרי ועוד. הוא כתב חמישה ספרים ולפחות שניים מהם נחמדים מאוד, ויש לו בלוג, שאפשר למצוא בו בעיקר אשליות אופטיות מרחבי האינטרנט, הזמנות למיני-מחקרים בכל מיני נושאים, וחידה שבועית מתחכמת.

ריצ'רד דוקינס. לריצ'רד דוקינס יש מקום של כבוד הן בתחום המדע הפופולרי של ביולוגיה אבולוציונית, והן בקרב אתאיסטים בבריטניה ובכלל. הוא כתב מספר ספרים שקידמו את רעיון האבולוציה מונחית-הגן, ולמתעניין החולף מומלץ לקרוא לפחות את הראשון, "הגן האנוכי", בסופו דוקינס גם מציג לראשונה את הקונספט של "מם", וודאי מתרעם באופן יומיומי לראות מה האינטרנט עושה איתו. למי שמתעניין יותר בצד האתאיסטי שלו, הספר "אשליית האל" הוא קריאה מעניינת מאוד. כיום הוא מרצה ומתארח בערך בכל מקום שקשור לאבולוציה מצד אחד או לאתאיזם והומניזם מצד שני, מוערך ע"י רבים ולא כל כך אהוב על רבים אחרים, בטח עם חפיפה מסוימת בין הקבוצות.

ש

שרלוק. חזרנו לטלויזיה לשידור אחרון, והפעם עם שרלוק, מיני-סדרה של ה-BBC שהתחילה בשנה שעברה ואמורה לחזור לעונה נוספת מתישהו בסתיו המתקרב. שרלוק הולמס הוא דמות שכבר המציאו שוב ושוב בגרסאות רבות, אבל בסדרה הזו סטיבן מופט עושה עבודה, הא-הא, מופטית, בלהביא את הבלש מהמאה ה-19 אל ימינו, ועדיין לשמור על האוירה והרוח. הכתיבה משובחת, השחקנים מתאימים בול לתפקידים שלהם, ואין כמו תחילת הסתיו כרקע לצפיה הזו. העונה הראשונה כללה שלושה פרקים, כל אחד שעה וחצי, ובטוח נשאר לכם קצת זמן בסוף החגים לבלש בריטי גאון ואקצנטרי.

ת

תודה. תוך יום-יומיים ת' תחתום את הסיפור, ופרוייקט של — שכך יהיה לי טוב..! — שישה חודשים יבוא לסיומו. זו אולי נשמעת כמו קלישאה של זוכים באוסקר, אבל באמת שלא יכלתי לעשות זאת בלעדיכם, בלי התגובות והעידוד והמילים הטובות (וגם המילים הפחות טובות. מה חשבתם לעצמכם?). מצד אחד נחמד לסיים משהו שלא האמנתי שאגיע לרבע ממנו, אבל מצד שני, אחרי מנוחה קצרה אמצא את עצמי שוב מחפשת רעיונות לקשקושי יום ראשון. אז אם יש לכם רעיונות לפרוייקטים דומים, משהו שיתן לי אתגר מעניין – לא מגביל מדי מצד אחד או פתוח מדי מצד שני – אני פתוחה להצעות. נתראה בקרוב עם ת'.

אביב

כ, ל, מ, נ, ס, ע

יום שני, 29 באוגוסט, 2011

לא נותרו עוד אותיות רבות, והגיע הזמן לאתנחתא נוספת במסגרת "הנה דברים שהם אחלה". יש אותיות שהייתם מצפים שיהיו בהם דברים מגניבים רבים, אבל למעשה הן יבשות כמו החודש האחרון. רק…בלי הלחות.

כ

כאן גרים. חיפוש דירה יכול להיות מתסכל להפליא, בין השאר בגלל הצורך לדלג בין אתרי לוחות שונים ולהריץ את אותו החיפוש בכולם, שוב ושוב. "כאן גרים" מאגד תוצאות ממספר אתרים, וחשוב מכך – הוא מציג אותן בתצוגת מפה, שעוזרת לכל מי שמחפש לפי אזור.

ל

לינגוויסטיקה. מעולם לא למדתי במסגרת מוסד אקדמי, אבל אם הייתי מחליטה שבא לי להעביר את ארבע השנים הבאות בצבירת חובות, עבודה מתסכלת במשמרות ועבודות עיוניות שיסחטו את התאים האפורים שלי עד ריק, כנראה שהייתי לומדת משהו בתחום הבלשנות. בינתיים אני קוראת בנושא בזמני הפנוי, שזה הרבה יותר נחמד מכל מה שהזכרתי קודם, ויכולה להמליץ בחום על ספריו של גיא דויטשר (לפחות על הראשון; את השני טרם קראתי).

מ

מולי בלומס. אני מחבבת את הפאב האירי הזה כבר כמה שנים, ומאז הביקור באירלנד שוכנעתי שהוא סוג של פורטל בין-מימדי אל האי הירוק. חוץ מאוירה רגועה ומצוינת (גם בסופ"שים התל-אביבים המעיקים), בירה ווויסקי איריים ומגוון מאכלי-פאב עתירי כולסטרול וחדוה, יש בו גם להקה חיה נהדרת שמנגנת מוזיקה אירית בימי שני ורביעי בערב, ובשישי אחה"צ אפשר גם להצטרף לג'אם סשנז שהם עורכים.

משחקי תפקידים. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג הזה יותר מחודש אתם יודעים לבטח שאני שחקנית משחקי תפקידים. עבור החדשים אני אתן לערן להסביר מה זה, ולצורך הרשימה רק אוסיף שאני ממליצה לכל אחד לנסות לשחק לפחות פעם-פעמיים. יש המון שיטות, המון מנחים וסגנונות ואינספור סיפורים, והחויה שונה מכל סוג משחק אחר שאתם מכירים. אני בטוחה שכל אחד יכול למצוא משהו שיעניין אותו, ולו לשעתיים-שלוש. ואם אתם סקרנים ואין לכם איפה לנסות, אתם מוזמנים לבדוק מה יש לרומח להציע, או לבוא לבקר באייקון, הפסטיבל השנתי למד"ב, פנטזיה ומשחקי תפקידים שיתרחש בחוה"מ סוכות בתל אביב.

מקום של בשר. כשמה כן היא, המסעדה הזו בפתחה של נוה צדק היא המקום לאכול בו בשר, והחוויה של ארוחת סטייק איכותית רק משתדרגת הודות לשירות המצוין. תגידו שאביב שלחה אתכם! הם לא ידעו במי מדובר, אבל נסו בכל זאת.

נ

נינג'ות. כי א) נינג'ות הן מגניבות מעצם הגדרתן, ב) אם לא אציין אותן אין לדעת היכן ובאיזה מצב תמצא גופתי, אם בכלל, וג) לא היה לי שום דבר אחר בנ'. כלום. מביך ממש.

ס

ספק סביר. כבר יותר משנה שאני חלק מהפודקאסט "ספק סביר", פודקאסט מדעי-ספקני שסוקר מדי שבוע חדשות ונושאים שונים בתחום. ביססנו את הפורמט במידה רבה על "מדריך הספקן ליקום" שרץ כבר כמה שנים טובות וצבר קהל מאזינים גדול, וגם אנחנו אט-אט מבססים את מקומנו בפודקאסטיה הישראלית. אם אתם מתעניינים במדע, בחשיבה רציונלית ובסיבות שגורמות לנו להאמין לכל מיני דברים משונים, בואו תקשיבו לאיזה פרק או שניים.

סושי. זה אוכל שהוא יפהפה. מה עוד צריך? צריך שתמליצו לי על סושיות חביבות עליכם, זה מה.

ע

עין הדג. כל חובב סרטים צריך להכיר את האתר הזה, להכניס אותו ל-RSS Feed שלו ולפתוח אותו לפחות פעם ביום. עין הדג הוא אתר ביקורות סרטים ישראלי ותיק מאוד, שמסנן את הבולשיט הפלצני שלפעמים מעטר ביקורות סרטים ומגיש את מה שחשוב, בנימה הומוריסטית וכתיבה נהדרת. פעם כתב בו צוות שלם של מבקרים, אבל היום האחריות היא באופן כמעט בלעדי של דורון "רד פיש" פישלר, שאחראי גם על "משטרת הפוטושופ" המצוינת בנענע.

עד כאן האוסף הזה והרצף החביב עליי של אותיות בא-ב.

קלמנסה,
אביב